מבט דאשתקד לפרשת בא

מאת הרב יוסי גמליאל הי"ו מנהל מחלקת נוער עיריית בית שמש   

עפא'ס א ריקוד?.. 

אחד מבני הקהילה בג'רבא הצטיין בתמימותו ונהג לשאול בתמימות שאלות מוזרות שכל מי ששמע אותן צחק לו, אך הגאון רבי כלפון משה הכהן היה תמיד עונה לו בחביבות ובמאור פנים מבלי לדחות אותו או לכעוס עליו. 

באחת הפעמים הגיע היהודי לרבי כלפון ובפיו תואנה חדשה: "רבי, אני רוצה לתבוע לדין תורה את... הלבנה!"

הרב שהכיר את האיש כבר, לא צחק וביקש ממנו הסבר 

"לכל מקום שאני פונה והולך, הלבנה הולכת בעקבותיי. היא עוקבת אחריי ונוטלת ממני את הפרטיות שלי.." נימק האיש את העילה לתביעה. 

הרב לא סילקו מפניו, במקום זה הוא נהג בעצתו של דוד המלך "עם גבר תמים תיתמם" וענה לו: "שמעתי את טענתך, כעת עלי לשמוע מה בפי הלבנה. שוב לביתך. בערב כשתצא הלבנה נשמע מה בפיה, ומחר תבוא ותשמע מה ענתה ונפסוק כפי ראות עיני הדיין...." 

הלך האיש לביתו ושב למחרת היום. 

אמר לו הרב: "בוא וראה כמה גדולים דברי חכמינו שאסרו לשמוע צד אחד בלבד! הידעת שאף ללבנה יש טענה עליך מנגד? היא מאשימה אותך שאתה הוא בכלל זה שהתחלת להתגרות בה!..." 

"אני?" מחה האיש "מה פתאום? זו היא שנסרכת אחרי לכל מקום! אני הולך והיא הולכת עימי... אני עוצר והיא עוצרת, פונה לימין והיא פונה אחרי..." 

"ומה תענה", אמר הרב, "על טענת הלבנה, האומרת בצדק שמעולם היא לא התחילה ללכת אחריך, עד אשר החילות להביט לעברה?..." 

"ובכן, מהיום והלאה הפסק להביט בלבנה" יעץ הרב "ותיווכח לראות שגם היא תחדל מללכת אחריך לתחומך האישי" 

עשה אותו תם כמצוות הרב, ומאז לא נשמעו יותר טענות בפיו על הלבנה... 

לא נוכל לשנות את כל העולם! האדם היחיד אותו יש לנו סיכוי לשנות הוא- אנחנו בעצמנו... 

שינוי עצמי יכול לחולל מהפך אמיתי גם במערכת המורכבת של יחסי אנוש, בעיקר כאשר נבין כי המפתח ליחסים הבין-אישיים עם הזולת נתון בידינו. 

האדם יכול ליצור את היחס של הזולת אליו, אם רק יתקדם, ישנה ויתאים את הגישה הנכונה למצב והעניין. 

ניתן לחולל שינוי בליבו של הזולת גם בלי ליצור עימו קשר גלוי וחשוף, עד כדי כך שאפשר לשנות מציאות ויחסי חברות לטוב ולמוטב, באמצעות המחשבה בלבד. 

אך כדי להגיע לשינוי שכזה דרושה התקדמות, תנועה וגמישות מחשבתית-אישית.  

בפרשתנו נצטוו בני ישראל לראשונה על מצוות קידוש החודש. 

טעמה של מצווה זו עפ"י הרמב"ן הוא בכדי להיזכר ביציאת מצרים ובניסים שהיו, לספור את הזמן ולהיזכר בנס. 

לדעת הרמב"ם המטרה במצווה זו נועדה לקבוע למעשה את הזמנים והמועדים בחיי המצוות של כלל ישראל. 

קידוש החודש מעיד למעשה על התחדשות בלבנה, שהולכת ומתמלאת ומשתלמת וכשהיא במילואה היא שוב פוחתת והולכת. 

בברכת החודש אנו אומרים "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה". 

תמהתי פעם, מה עניינו של אותו 'ריקוד' לכאן ומה הקשרו לעניין "כשם שאי אפשר לנגוע בך כך לא יוכלו לגעת בי".. 

לא השוואה קצת רחוקה מידי ולא ברורה בשביל להעביר את המסר הזה? 

היה נראה לומר שמהותו של הריקוד ,כמבואר בספרים, מונע ע"י 'כוח השאיפה'- לנסוק אל השמים, אל הקב"ה ואל דרגה גבוהה ושמימית יותר, להתרומם טפח מן הקרקע והארציות הכובלת אותנו לחיי היום יום השגרתיים והארציים. 

לפי זה אנו בעצם אומרים ש'כשם שאנו רוצים ושואפים בכוח הרצון שלנו לעלות מעלה ולרקוד כנגדך ועכ"פ איננו יכולים בפועל, כי חוקי הטבע שהקב"ה השליט כובלים אותנו ומחזירים אותנו במשיכה ארצה, 

כך גם אויבנו למרות שיזממו וירצו בשאיפתם לחבל ולהזיק לנו עכ"פ בפועל לא יוכלו לבצע בפועל את שאיפתם ומאווי ליבם'. 

אך למעשה חשבתי אחר זמן שייתכן שמונח כאן יותר לעומק. לא רק "סימן" אלא גם "סיבה". 

הלבנה כאמור מייצגת את כוח ה'התחדשות שבבריאה'. 

היא מתמלאת ואח"כ שוב פוחתת חזור והלוך כך. 

הגמרא (שבת קמ"ז) מספרת על גדול תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, רבי אלעזר בן ערוך שמו, שניחן בכול התכונות של שאר חבריו. 

היה בו "מעיין המתגבר", "בור סוד" וכו' רבי אלעזר הלך פעם אחת למרחצאות ומעיינות כדי להתאוורר, ובשעה שקרא בתורה בפרשת בא התבלבלו עיניו ובמקום לקרוא "החודש הזה לכם" הוא קרא "החרש היה לבם", והוא זקף אח"כ את הטעות שלו לאותו 'אוורור' שלמפרע התברר לו באמת כמיותר ולכך שבגללו הוא עזב והתנתק לזמן מה מבית המדרש. 

מדוע טעה ראב"ע דווקא בפסוק זה?  

אולי משום שפסוק זה מייצג שגם הדבר המלא ביותר כ'לבנה במילואה' - הדומה לרבי אלעזר בן ערוך שהיה מלא וגדוש בתורה, ועדיין עלול לטעות, 

ואם הוא עוזב מעט את התורה, אז הוא לא נשאר במצב סטטי אלא בהכרח פוחת והולך כלבנה. 

'ריקוד' מעיד על התחדשות ושינוי תמידי. 

רגע הוא 'פה' וברגע שאחרי הוא כבר 'שם', קשה לעקוב.. רגע באוויר ורגע לאחר מכן כבר על קרקע. 

קשה לתפוס אותו כי הוא תמיד בתזוזה וזו היא בדיוק גם הסיבה שא"א לנגוע בו - כי הוא תמיד זז ומשנה מצב, כמו חידוש הלבנה התמידי. 

כשאנו אומרים ומשווים לכך שא"א לנגוע בלבנה, זה לא רק משום שאנו 'רחוקים'.. 

הרי 'אכשר דרא' והיום אפשר ב"ה גם להגיע למקומות רחוקים מאוד, אפילו לירח... ובשביל 'ליגוע בי לרעה' ולפגוע מספיק אולי טיל שיכול להגיע גם רחוק מאוד... 

הסיבה היא מפני שהלבנה כשלעצמה נמצאת תמיד בתזוזה, במסע ובתהליך של שינוי מתמיד. 

מסופר על בחור צעיר שהגיע לפגישת שידוך ראשונה. 

הוא היה 'ירוק' וחסר נסיון וכאשר הגיע אבי הנערה כדרכו בקודש להכיר את הבחור לפני הבת, וניסה לפצוח עם הבחור בשיחה, הבחור עבר למצב 'שקט' ולא פצה את פיו. 

האבא שלא היה מוכן לכך ולא ידע איך לצאת מהמצב הלא נעים - שתק גם. 

הבחור שותק, האבא שותק, ודממה מעיקה השתררה בסלון הבית. 

לאחר עשר דקות של שתיקה מביכה שכזו נחלץ האב בחיוך מהכורסה, מושיט יד לבחור ושואל: "עפא'ס א' ריקוד?..." 

לריקוד יש יכולת להזיז דברים תקועים, להניע תהליכים לתזוזה... 

כך גם אנו מבקשים שהסיבה שלא יוכלו אויבנו ומבקשי רעתנו לנגוע גם בנו ולערער אותנו תהיה מפני שתמיד נהיה בגדר "רוקד". 

משתנה, מתחדש ומתקדם, מתמלא ולא מתרוקן. שגם כשהיצה"ר יבוא להכשיל אותנו לפי דרגה מסוימת אנו כבר לא נהיה שם, כי התקדמנו הלאה.. לקראת לדרגה שבה היצה"ר לא יצליח לגרום לנו לירידה ומיעוט. 

זוהי שאיפתנו ותקוותנו ש'כך לא יוכלו כל אויבנו לנגוע בנו' – ע"י התחדשות והתקדמות תמידית אי"ה בדרך העולה בית אל.   

הדבר תלוי רק בנו ובצעדי הריקוד שלנו.  "תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, אהוב כאילו מעולם לא נפגעת וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות". 

שבת שלום

המדור בעריכת הרב ברוך צדוק שליט"א