. . .

מבט לפרשת שמות - אל תאמין בעצמך


ב"ה 

מבט לפרשת שמות 

אל תאמין בעצמך

מאת הרב יוסי גמליאל הי"ו מנהל מחלקת נוער עיריית בית שמש  

באחד הימים הלך ברחוב אחד מגדולי המחנכים בדורות הקודמים ברחוב. לנגד עיניו עברה עגלה שהיתה רתומה  לשני סוסים גדולים וחזקים,  ובעגלה ישב עגלון זקן  שהיכה עם שוט בסוסים.

הסוסים  קיבלו את המכות בצייתנות  ודהרו אל המקום שאליו העגלון חפץ היה להגיע. 

עצר גדול הדור לרגע, חשב לעצמו ושאל: "כלל לא מובן מה שקורה פה, הרי כל אחד מהסוסים הללו בכוחו להפוך את העגלון הזה  לגל של עצמות,  לא די שהסוס מקבל את המכות מידיו של העגלון ולא משיב לו כגמולו, אלא מקבל את המכות בצייתנות ומבצע את הוראות העגלון?" 

ואז הוא השיב לעצמו: "התשובה היא -  כי הוא סוס!  סוס אינו מכיר בכוחות הטמונים בו ולכן אינו משתמש בהם, ובהחלט, אם היה יודע ומכיר בכוחותיו וביכולותיו בוודאי שהיה משתמש בהם..." ('האמת והשלום אהבו') 

הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל אמר על הפסוק:  "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ"  (תהלים מט', כא') כי השור הוא בהמת עבודה בעלת כוח רב, הוא משמש את האדם בהובלת משאות ובעבודת האדמה. 

למרבה הפלא האדם שכוחו דל מעביד אותו, ואין השור מתמרד על אף שכוחו רב ויכול להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על כל הצלפת שוט. אלא מכאן יש לומר  שהשור אינו מודע לכוחות הקיימים בו,  שכן אילו היה יודע בוודאי היה קם על בעליו.  

'אדם ביקר'  – לאדם יש נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו,  'ולא יבין'-  ואם הוא אינו מבין ומודע מה באמת טמון בו,  'נמשל כבהמות נדמו'  – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם, שאינה מודעת לכוחות שבה..." 

אמר הגאון מבריסק: "יש לך כוחות עצומים לפעול וליצור,  אך לעיתים אתה כמו בהמה,  לא מודע למה שיש בך ולא מאמין בכוחות הטמונים בך". 

כל אחד מאיתנו  קיבל כוחות  המאפשרים לו ליצור ולצמוח, להתקדם ולהתעלות. כשאדם אינו מאמין בעצמו ובכוחותיו הוא חוטא לעצמו, הוא מוותר על הזכות להיות בעצם הוא עצמו...  

"כשאתה בספק לגבי העוצמה שלך אתה נותן עוצמה לספק שלך"  כתב לי תלמיד משפט מיוחד ומעצים. 

אם נדע שיש בנו כוחות השייכים לנו, ולא נתכחש להם נוכל בעזרתם להגשים את עצמנו ולעשות חיל, ולהיזכר אז במקור הכוחות, הקב"ה,  "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".     

"מי היה המחנך הגדול שמופיע בפרשה?..."  איתגר אותי מישהו בשאלה "נו, מי?"  "פרעה!"  הוא ענה לי בנחרצות, ומסביר: "כאשר פרעה גילה מאצטגניניו שמושיען של ישראל עתיד להיוולד, מיד הוא  גזר על כל הבנים כליה. 

למה הוא לא גזר דווקא על אלו  שיש להם 'פוטנציאל'  לצאת מנהיג וגדול הדור? אולי לסמן בנים של 'ראשי ישיבות', משגיחים, רבני קהילה? 

אלא התשובה שפרעה האמין, אולי יותר מכולנו, ש'גדול הדור' והמנהיג הבא של עם ישראל-  יכול לצאת מכל אחד  באשר הוא!..." 

הלוואי שנאמין בפוטנציאל ובכוחות שלנו,  לפחות כמו פרעה.     

על הפסוק  "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"  (א, ו) מבואר במפרשי התורה כי עד שמישהו 'מאותו דור' קודם של יוסף ואחיו היה עוד חי- לא החל השעבוד. 

גם מצד שפרעה לא הרשה לעצמו לראות את עם ישראל כעבדים ולעבדם עד שלא מתו כולם וגם שעד שעוד היה מישהו עם ישראל –  מצד עצמו,  הוא עוד ראה את עצמו בגאותו ולא חש שפלות כעבד. 

רק מאותו הזמן שמתו כל הדור ההוא, קרה איזה שינוי מהותי ועם ישראל ראו את עצמם כבר  כשפלים ונחותי דרגה בעיני עצמם  וכך כבר הי' קל לשעבדם.  

בדרך שהאדם רואה את עצמו כך הוא מקרין ומשקף לסביבתו.  

המהר"ם חאגיז פירש על הפסוק  "ותמלא הארץ אותם-  ויקם מלך חדש" כעין מה שהזכרנו לעיל (ועפ"י הילקו"ש שמות טו,ז) 

כל עוד שהתורה מילאה אותם, העניקה משמעות וערכיות עצמית עליונה- לא רדו בהם. כל הגזירות הרעות והשעבוד המר החל רק כאשר "ותמלא הארץ אותם"-  ה"ארציות" מילאה אותם  וממילא גם השפיעה על מצבם האישי והעכרתם העצמית- "כעפר". 

הערכתם העצמית הנמוכה כעם, מסיבות שונות, הובילה באופן ישיר ומדרבן והיוותה  סימפטום מובהק לתחילת השעבוד. מאידך, גם בגאולתם שיחקה הערכתם העצמית  ככלי לחירותם. "וידבר ה' אל משה ואל אהרן  ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים  להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו, ג). 

נשאלת השאלה, מדוע בציווי למשה קדמה  ההודעה לבני ישראל  בדבר חירותם? הלא לכאורה זה תלוי אך ורק בפרעה השולט בהם, מה העניין להודיע א"כ לעם? 

אחד התירוצים שהובאו רלוונטי לעניינינו: לפני שפרעה משחרר,  קודם כל צריכים העם לרצות בחירות עצמם,  לראות ולקבל בעיני עצמם דימוי של בני חורין  ולרצות בכך באמת. 

גם שחיטת השה ומשיחת הדם הסימבולית לא היתה בריש גלי ובחוצות העיר (כמו שאולי היה ראוי יותר להפגין בראוותניות ולקדש בכך שם שמים) אלא דווקא באקט אישי-  על משקוף הבית. 

 אולי כדי לרמז ג"כ שהמטרה בשינוי היא ראשית כל –  בתחושה מבפנים.  מתוך שינוי התפיסה הקיימת והתדמית העצמית שלנו כלפי עצמנו. המשמעות של  הכרת הכוחות הפנימיים שלנו,  הערכת עצמנו והבנת התפקיד והייעוד האישי שלנו בעולם, היא הקריטית והמשמעותית  לכל התקדמותנו והתפתחותנו הבריאה בעולם.  

היפך מכך היא המשמעות של  גלות.  

לא גלות פיזית של מעבר ממדינה למדינה, אלא גלות קשה יותר ועמוקה, פנימית ומנטאלית. כידוע שאחד מהדרכים של פרעה לשבור את המורל של עם ישראל ולהעניק לו תחושת שיעבוד היתה הגזירה  על החלפת התפקידים שבין גבר לאישה. 

בצעירותי התקשיתי,  מה עינוי יש בכך כל כך?  מילא לאשה, לעשות תפקידים פיזיים מורכבים של גבר-  עשוי להיות עינוי.  אבל לגבר לעשות מלאכות 'קלות' יותר של אשה, מה הבעיה בכך? לכאורה זה נח ועדיף יותר...

 אך התשובה היא שיש בכך  שיעבוד פנימי מהותי

לא מדובר בקושי פיזי כמו  בקושי מנטלי  שפועל להרוס ולרסק מהבסיס את האדם. אדם שלא יודע  מה התפקיד שלו  בעולם,  שלא מכיר בכוחותיו  וביכולותיו האישיים לו-  זה העינוי הכי גדול עבורו. 

ההבדל בין גלות לגאולה נמצא בא'.  בבסיס שלנו  להאמין בהקב"ה ומתוך כך להאמין בברואיו ובכוחות שניתנו לנו.  "דבר זה, מעיקרי אמונתנו"  כותב הגר"ש וולבה בספרו עולם הידידות. 

באלוקים- כל בני אדם מאמינים. בגדלות האדם לא כולם מאמינים

שהאדם יוכל להתמודד לכך שיוכל להגיע ליחס חי עם בוראו, ולא עוד אלא שבוראו יתגלה לפניו וידבר אליו, ושהאדם יכול להתהלך לפני אלוקים בארץ חיים- 

זאת היא אמונתנו! 

שבת שלום


המדור בעריכת איש החינוך הרב ברוך צדוק שליט"א

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.