. . .

הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים


בכל פעם כאשר מישהו מבחוץ אומר עלינו את זה, הוא מקבל מיד קיתונות של ביקורת, מואשם באנטישמיות ובשנאת חרדים, בשמאלניות וברדיפה. החכ"ים היקרים שלנו עולים על הפודיום, מוכיחים את התקשורת, וממהרים לשלוף לראווה את ארגוני החסד החרדיים: 'הצלה' ו'יד שרה', 'זק"א' ו'עזר מציון', ארגון 'ידידים' ו'עזרה למרפא' של הרב פירר, ומזדעקים מרה על המפקפקים במידותיו התרומיות של הציבור החרדי ונכונותו לעזור בכל עת לכל אדם באשר הוא. והם צודקים לגמרי.

 אלא שהפעם נכשלנו! 

וזה באמת לא מתאים לנו! 

אני מדבר על אנשים משלנו, אברכים מקהילות קודש מפוארות, יהודים בעלי צדקה וחסד רבים, בחורי חמד שמתהלכים בענווה בצידי הדרכים וספר קודש תחת בית-שחיים, עובדי השם המאריכים בתפילתם בפינת בתי הכנסת, יהודים של צורה, נקיי הדעת, שאין להם בעולמם אלא תורה ותפילה, כאשר הם בדרכם לתפילה המונית בבית הכנסת... או מצטופפים באוטובוס עמוס נוסעים בדרכם לחתונה של ידיד קרוב... או התכנסות משפחתית מגבשת וחשובה... ומתהלכים ללא מסיכה על פניהם. 

והם לא אשמים! 

הנזק הכי גדול של הקורונה הוא לטווח הרחוק. מעבר לנזק החינוכי רוחני, התופעה הזאת שחדרה למחנינו, בה כל 'זב חוטם' נהיה 'מאן דאמר' לענייני הקורונה, בה כל קונספירציה הזוייה מקבלת במה ונחשבת באותה נשימה עם דעתם והוראתם הברורה של גדולי ישראל, בה כל 'מאכער' נהיה 'מייבין' בענייני הדבקה וחיסונים, התיאוריות וההסברים השונים והמשונים הללו נכנסו אל תוך כותלי בתי הכנסת, הישיבות והכוללים וחוללו שמות אצל טובי בנינו ואברכינו, זאת תופעה שעלינו לשנות ולמגר בתוקף בשנים הבאות. 

איני בא לנקוט כאן בדעה מסויימת, מחמירה או מקילה, בעד שמירת תקנות משרד הבריאות או נגד, לא זה העניין. 

הכאב הגדול הוא הזלזול הגמור, וחוסר ההתחשבות ברגשות האחר שחרד על שלומו ובריאותו! 

לעיתים היהודי הזה הוא בן משפחה קרוב, חבר קהילה היושב לצידך בבית הכנסת, אדם עם בעיות רפואיות הנאלץ לנסוע בתחבורה הציבורית למקום עבודתו. או יהודי שאינו שומר תורה ומצוות היושב בביתו ומפחד. 

הוא שמע סיפורים נוראים על יהודים בגילו או במצבו הרפואי שהלכו לעולמם מהנגיף הארור, והוא רועד מפחד! 

גם אם אנחנו לא מאמינים בעוצמות ההרסניות של הקורונה, וגם אם אנו ממכחישי הקורונה בכלל, 

מאין לקחנו לעצמנו היתר לעשות ככל אשר עולה על רוחנו בעניין שיש בו ספק או לפחות ספק ספיקא של פיקוח נפש ממש?! 

הרי יש כאן חילול השם נורא! 

מדוע קהו רגשותינו לצורכי האחר שרק מבקש לחיות בבריאות על פי אמונתו?! 

מהיכן הביטחון הגמור שלנו בהפחדת קרובי משפחתנו עד מוות?! 

איזו מצוה אנחנו מקיימים כאן?! 

כל כך קשה לעטות מסיכה על פנינו כשאנו בסמיכות לאדם אחר?! 

כל כך קשה לנו לשמור על מרחק סביר באוטובוס? או בבית הכנסת? 

להיכן נעלמה ההתחשבות שלנו? מידת החסד, ההתמסרות לעשיית טוב ליהודי אחר?! 


הבה נבחן את עצמינו: 

איזה מקרה יגרום לנו לעטות מסיכה על פנינו, או להגביהה מהסנטר אל הפה והאף? 

כשנעמוד ע"י יהודי המיטיב את המסיכה על פניו בחרדה כל רגע. 

או רק כשנראה שוטר בסביבה... 

גם אם התופעה קיימת גם בציבור הלא דתי, בכל זאת, זה ממש ממש לא מתאים לנו! 

כציבור לדוגמא, כציבור מאמין, כציבור ירא-שמים, מצפים מאיתנו ליותר


ח.מ.ש.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.