מבט חדש לפרשת מטות מסעי

בין שלל תפקידיו של ר' נתן צבי פינקל הוא מעביר הכשרה לרכזי חינוך חברתי מטעם מנהל חברה ונוער במשרד החינוך.

בדרכים יצירתיות הוא מצליח להעביר מתודות משמעותיות וליצור שינוי מעשי מקדם בהובלת נוער ללמידה משמעותית מהשטח.

בסיום אחד המפגשים הודיע ר' נתן צבי כי למפגש הבא מתבקשים חברי הקבוצה, רבנים ואנשי חינוך, להביא עימם ביצה רכה ועליה כתוב שלושה ערכים שקרובים לליבם.

זה נשמע אולי פשוט, אבל קצת יותר מורכב כאשר קבוצה זו שמתכנסת בבני ברק מגיעה לשם מכל רחבי הארץ כולל מערים רחוקות מאוד.

בתחילת המפגש המדובר, כאשר התמקמו בשעה טובה כל אחד במקומו שאל אותם הרב פינקל שלוש שאלות:

שאלה אחת היתה: "מה חשבתם כששמעתם את הבקשה לי בשבוע שעבר?", שאלה שניה היתה: באיזו טקטיקה שמרתם על הביצה בדרך והשאלה שלישית היתה מה הערכים שרשמתם עליה.

כל אחד הגיב וביטא את שעל ליבו. סיפר כיצד התמודד עם הובלת הביצה כדי שתגיע בשלמותה ליעדה. אחד עטף אותה בספוג של האתרוג ואחר עטף בקופסא אחרת, השלישי היה יצירתי יותר ובחר לקנות בהגיעו לבני ברק תבנית ביצים שלמה...

לאחר מכן שמעו במליאה את הערכים שכל אחד מביא עימו, אלו שחשובים לו, שראה מהבית ושחשוב לו להנחיל לילדיו ולתלמידיו אחריו.

באופן טבעי השיח הובל לשאלה: כיצד אתם משמרים על הערכים הללו בכיתה או אל מול התנגדויות מצד התלמידים ודרישות סותרות מהמערכת כנגד הערכים האישיים שלכם וכו'

איך מייקרים ומשמרים ערכים?

שאלה שורשית ועמוקה, לפחות כמו שאלת ה"ביצה והתרנגולת".

במדרש איכה מובא סיפור על ינוקא שעמד לויכוח מול חכמי אתונה.

המחזה היה מעט תיאטרלי. הם הציגו לו שתי כוסות חלב ואילו הוא בתגובה הציע להם לראווה שתי ביצים.

חז"ל 'דיבבו' את המחזה הסוריאליסטי וביארו את הויכוח שהתקיים שם באופן זה: חכמי אתונה הביאו שתי כוסות חלב, כוס אחת מעז לבנה והשניה מעז שחורה, והם טענו כך: הלא אחרי שבית המקדש שלכם חרב ואין כבר שום חיבור למקור העליון ששכן שם, כולנו בעצם אותו הדבר ואי אפשר להבדיל בינינו. אז מה ההבדל בין התוצר שלנו לשלכם בסופו של דבר? מי שטוב-טוב ומי שרע-רע, בשורה התחתונה החלב הוא באותו הצבע אז מה משנה מה המקור שלו?

על כך השיב להם הינוקא החכם בשתי ביצים, אחת מתרנגולת לבנה והשניה מתרנגולת שחורה.

המסר שלו היה כי אמנם כאשר מסתכלים בצורה חיצונית רק על התוצר, התוצאה בלבד, ישנה אשליה כזו שהחלב או הביצה הוא באותו צבע בדיוק, אך עם ישראל הוא לא כוס חלב, הוא ביצה.

ביצה, כאשר דוגרים עליה מספיק ומשמרים אותה בצורה הנכונה- בוקעת.

כאשר תתרחש שם בקיעה יהיה ניתן לדעת האם יוצא אפרוח לבן או שחור.

כלומר, הכח של עם ישראל הוא בשימור וזכירה של העבר על מנת לקיים את זה ולהפוך את העבר המפואר שלנו לעתיד.

הכח הייחודי שלנו נמצא בשימור הערכים שלנו ושל אבותינו.

לא בכדי המאכל שמציין אבלות ואותו אוכלים לפני תשעה באב גם הוא ביצה.

הביצה מסמלת ומזכירה לנו על הצורך לשמר ולזכור את העולם שהיה בעבר, את הערכים עליהם מושתת עם ישראל ואליו אנו שואפים לשוב במעגליות לאחר שימור ואבלות על הימים הללו והפקת המסקנות המתבקשת לאחר חשבון נפש נצרך.

מסופר כי בביהכנ"ס של האריז"ל בצפת היתה תלויה במרכז ביצה של בת יענה.

בת היענה מתאפיינת בכך שהיא לא דוגרת פיזית על ביציה אלא רק באמצעות מבטה היא מסתכלת ושומרת וכך נבקעת הביצה.

כעין זה מובא בסידור היעב"ץ (במעמדות ליום ראשון על מתני' כלים יז,יג בד"ה כל שנברא ביום השישי), כי שמע על יהודים בארצות תוגרמה (תורכיה) שהיו תולין בבית הכנסת מול עיני המתפללים "ביצה של בת יענה", וראיית הביצה היתה גורמת להם להתרכז בתפילה ולא להביט הנה והנה, משום שיש בזה דבר מיוחד, שהבת יענה על ידי שמביטה בביצה גורמת לה להתחמם ולהוציא אפרוחים.

באמצעות כך רצו ללמד את המתפללים על כוחה של הבטה והסתכלות ממוקדת, ועל כוחה של התפילה בריכוז ושמירה- לבקוע שערים.

כשהעין מרוכזת במטרה אז סופה של התוצאה לבוא גם.

בפרשות מטות ומסעי נוכל לראות שוב את הצורך בשימור והזכירה.

פרשת מטות פותחת בצורך של אדם לשמר את דיבורו וערכיו. לשמר על מוצא שפתיו ולתת חשיבות למה שהאדם מוציא מפיו. מילה זו מילה.

פרשת מסעי מחזירה אותנו לתחנות שעברנו במהלך היציאה ממצרים, תחנה אחר תחנה, רש"י מבאר כי מסעות אלו נכתבו מתוך מטרה להיזכר ולייקר את הדרך שעם ישראל עבר, להודיע על חסדיו ולהודות על כך להקב"ה.

מיסודו של רבי משה הדרשן ורבי תנחומא הוא דרש: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק כדי לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת על ראשך וכו'..."

העיניים שלנו תמיד צריכות להיות מכוונות ומצפות הלאה, למוקד והמרכז של חיינו, לעתיד שלנו- שמבוסס על העבר שלנו.

ימים אלו של "בין המצרים" מוקדשים לעצירה והתבוננות על העבר שלנו, מתוך מטרה לשמר את הזיכרון והערכים ולצמוח מהם הלאה.