מבט לפרשת פנחס

מכירים את אלה שלא יקנו לעצמם בקבוק שתיה קר ביום חם כשהם ברחוב בחוץ כי "חבל על הכסף", אבל לילד שלהם הם דווקא כן יקנו בלי לחשוב פעמיים?...

אם הוא כבר ביקש כבר משהו מהקב"ה זה היה תמיד מתוקף תפקידו כרועה נאמן לעם ישראל, על עצמו לא ביקש דבר.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

בפרשה זו משה רבנו מבקש.

משה מתפלל להקב"ה שימנה לו יורש וממשיך דרך: "יפקוד אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

גם כאן נראה על פניו כי הבקשה של משה עוסקת בצורך של עדת ה' ומגיעה ממקום של דאגה ומתוקף תפקידו לשרת אותם ולמצוא להם מנהיג חלופי ליום שאחרי מותו.

אך רש"י מביא מדרש חז"ל שמגלה לנו כי את ה"אומץ" לבקש הוא שאב ממעשה שהיה עם בנות צלפחד וכי ישנה כאן בקשה במישור האישי גם כן.

"כיוון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר: הגיע העת שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי".

זה נראה לנו 'מתבקש' כל כך, זה כל כך 'מגיע לו'...

גם אהרן אחיו זכה לראות את המשכת שושלת הכהונה אחריו ואת זרעו מתמנה ונמשח אחריו לממשיכי דרכו. משה ביקש פעם אחת משהו לעצמו...

אך הקב"ה החליט אחרת.

יש מנהיג אחר מיועד ומתאים יותר לעם ישראל.

זרעו של משה לא מיועד להנהגה.

למעשה כמה דורות לאחר מכן יקום איש בשם מיכה שיקים במה לעבודה זרה וישכור לו לוי שיכהן שם, את יונתן בן גרשם בן מ(נ)שה. הגמרא מבארת כי הנ' הוכנסה לשינוי השם מפאת כבודו של משה, על שכך עלתה מזרעו שנכדו יהיה כהן לעבודה זרה.

הרב יונתן זקס זצ"ל מנה לכך מספר סיבות אפשריות ל'כישלונו' של משה בחינוך עפ"י חז"ל:

אחת התשובות שמציעים חז"ל קשורה לשורשים.

לעובדה שאחר נישואיו גר משה אצל חותנו יתרו שהיה אז כהן לעבודה זרה, ומשהו בהשפעה משם נספג אצל זרעו.

הסבר נוסף תולה זאת בכך שמשה היה כה עסוק בהנהגת העם ולא נותר לו זמן להיות קשוב לצרכים הרוחניים מבית, התורה מציינת שכאשר יתרו מגיע לבקר את משה לאחר קריעת ים סוף הוא מגיע עם ציפורה אשתו ושני בניו, שלא ראו אותו משעה ששב ממדיין למצרים ועד אז. משה הקריב בעצם בכך את עתידו האישי עבור הנהגת עם ישראל.

הסבר נוסף קשור במהותה של המנהיגות. הסוציולוג מקס ובר הבחין בין "סמכות בירוקרטית" ל"סמכות כריזמטית".

בעוד הסמכות הבירוקרטית נובעת מכח התפקיד ואפשר להעבירה מדור לדור כמו מלכות או כהונה, סמכות כריזמטית מבוססת על תכונות אישיות של בעל הסמכות ולא יכולה לעבור באופן אוטומטי אחריו.

משה היה נביא, ונבואה תלויה כמעט לחלוטין בתכונות אישיות. לא בהכרח שגם הבנים יהיו עם אותן התכונות של האבא והם עשויים להיות מושפעים ומורכבים מהשפעות נוספות ושונות.

גם בפן החינוכי נוכל ללמוד מכך כי אין שום ערובה וביטוח לחינוך נכון.

לא כל ההורים מצליחים עם ילדיהם כל הזמן. כל ילד הוא חופשי ובעל בחירה, והגנים או דרך החינוך אינם ערובה שכך יבחר הילד שלנו.

גם אברהם אבינו היה אביו של ישמעאל ויצחק ורבקה הולידו את עשיו, ואף יעקב התאכזב מרות מהנהגתם של חלק מבניו. אין ביטוח לאף אחד.

כדי למצוא לעם ישראל מנהיג חדש נדרשת בדיקה והתאמה של תכונותיו של המנהיג החדש, הבנה של המקום ממנו צמח ומה מניע אותו, אין בזה "פרוטקציות" וקיצורי דרך.

חז"ל בגמרא דורשים על מנהיגותו: "ונתתה מהודך עליו"- ולא כל הודך. פני משה כפני חמה, פני יהושע כלבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".

זקני הדור לא היו שלמים עם הבחירה הזו וראו בה "בושה וכלימה".

מדרש ילקו"ש (משלי תתקנט) מתאר את ההפתעה של העם עצמו ממינוי זה: "אוצר נחמד ושמן בנווה חכם" זה משה, "וכסיל אדם יבלענו" זה יהושע, שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל".

לכו תספרו את זה לראש ישיבה שצועק על התלמיד שלו שהוא לא מספיק "בן תורה"...

מסתבר שגם יהושע לא היה מספיק "בן תורה" בשביל רוב העם עליו הונהג בציווי ה' ולא היה קל לרכוש את אמונם וקולם של העם המאוכזב על זקניו וחכמיו.

על פניו היו אלטרנטיבות טובות וטבעיות הרבה יותר למנהיגות חילופית למשה רבנו, בין אם זה מישהו מבניו או אפילו דמויות אחרות שזרח קרנם והיו מועמדים אולטימטיביים ונכונים יותר מיהושע שהיה מוגדר כ'משרת' (שמש) של משה רבנו ולוו לו הסתייגויות ותארים מזלזלים נוספים כאמור.

עתניאל בן קנז היה למשל אחד השמות הפופולאריים למנהיגות, עליו חז"ל מספרים כי אלף ושבע מאות גזרות ודקדוקים שנשתכחו בימי אבלו של משה והוא החזירן מתוך פלפולו.

גם פנחס, נכדו של אהרן הכהן שקיבל את ברכת ה' בפרשה היה אלטרנטיבה ראויה למנהיגות חילופית, אך לא נבחר למנהיגות ונשאר אחראי על משפחת הכהונה.

גם כלב בן יפונה, בן בריתו של יהושע, אחיו הגדול של עתניאל ומשבט המלוכה של יהודה לא נמצא כראוי יותר מיהושע לרשת את התפקיד הנחשק.

התורה מביאה קווים לדמותו ושבחו של יהושע בפסוק "ומשרתו של יהושע נער לא ימיש מתוך האוהל".

לא הקו הבלתי מתפשר שהוביל באמירה נגדית לשאר המרגלים שהוכיחה כי יש לו יכולת לעמוד מול כולם בנחרצות כשצריך, לא מעלות אחרות שבוודאי היו לא ולא צוינו, אלא התורה תולה את ייחודיותו דווקא במסירותו למשה, דווקא בתפקיד ה"משרת" ממנו צמח למנהיג.

במדרשים מסופר על יהושע כאדם שהיה משכים ומעריב לבית המדרש כדי לסדר את הספסלים ולפרוש את המחצלות, בכך שהיה נוטל את הדלי והספוג ומלווה את משה לבית המרחץ ובורר את הגס שבמן כדי להביא למשה רבו לאכול.

אף על פי שיהושע שימש כמשרת במובן הבסיסי ביותר זכה ונבחר להנהגה, וחז"ל מנמקים זאת בתפיסה כי "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה".

הרעיון שליווי צמוד, קרוב ורגשי לאדם גדול יכול לאפשר לימוד איכותי ועמוק יותר על דמותו, ערכיו ומנהגיו, מאשר לימוד התורה וההלכה ממנו. הניואנסים הקטנים הללו נדרשים יותר להנהגה מאשר ידיעת התורה של המנהיג ואינם נרכשים אלא בלווי יומיומי של המנהיג, ליווי שיהושע זכה לו יותר מבניו של משה והפך אותו למעשה לאדם הקרוב אליו ביותר.

ממנהיגותו של יהושע נדרש להיות המשכית של מנהיגות משה, על אף ש"לא קם כמשה עוד", הוא יכול להיות האדם הכי קרוב שלמד ממנו ומהנהגתו, ועדיין- הפער הוא כאור החמה לאור הלבנה.

אך גם בכך ישנה התפתחות מתבקשת והשינוי מתאים לציר הזמן.

בעוד משה האיר כחמה, שמאירה ביום, יהושע נחשב כלבנה שאמורה ללבן את החושך והלילה, הוא מתמודד עם זמנים אין בהם אור ונדרשת התמודדות שונה במצב אחר שלא כמו עידן משה רבנו במדבר שהיו מושפעים בניסים מקרינים ומאירים. משה רבינו התבלט בהשפעה מלעילא לעומת יהושע שהביא את החיבור מלמטה.

יהושע נדרש להנהיג בימים וזמנים של ערפל, באתגרי הכניסה לארץ ישראל וההתמודדויות הכרוכות בכך מחוץ ומבפנים. זה ייעוד שונה אליו נדרש להגיע עם כל מה שקיבל מרבו, בתוספת לאיכותו ומוצאו האישי שצמח דווקא מתוך כך שהיה משרת משה באוהל, מתוך הקושי וההתמודדות, ללא "כפית של כסף" שצמחה ביחד איתו.

שילוב כזה הופך אותו למנהיג הנכון ביותר לתקופה זו לעם ישראל, יותר מכל תלמיד חכם אחר, יותר ממשה רבנו עצמו שהוכרז כמנהיג שלא קם כמותו, אך לתקופה זו נדרשת ה"לבנה". גם אם לא תמיד, ולא כל אחד, מרגיש וחווה אותה כך.

גם אם זקני הדור דרשו זאת לגנאי כבושה וכלימה, הקב"ה הוכיח כי העם זקוק באותה העת בדיוק לאורה של הלבנה, כזו שניזונת מאור החמה המקרינה עליה, אך יודעת את מקומה ואת שורש מוצאה המתמודד ויש לה את הייחודיות והאיכות האישית שלה כדי להאיר בחשיכה.

"אומרים שהרגש הכי עצום שעמו צריך להתמודד אדם העומד על קצה גורד שחקים, הוא לא הפחד מליפול, אלא התשוקה לקפוץ". (אהרן בס)