מבט לפרשת שופטים - בסוד הדברים הפשוטים

בשנה שעברה החלה מסורת חדשה בבית הכנסת שלנו, לעשות קידוש ולשמוע דרשה קצרה, מעוררת ומיוחדת מהרב.

לרוב הקידוש היה מושקע מאוד, אך בשבת אחת משום מה הכיבוד היה די מאולתר וכלל רק פס עוגת טורט קנויה בטעם שוקולד, מהסוג הפשוט ממש.

כאשר חזרנו מבית הכנסת סיפרו לי הילדים כמה הם נהנו בקידוש הפשוט. "תקנה לנו לבית לפעמים גם מהעוגה הזאת" הם אמרו, "זאת עוגת השוקולד הכי טעימה"...

התפלאתי לעצמי איך הם מתלהבים מהעוגה הפשוטה והזולה, כאשר הם מכירים היצע מכובד וטעים הרבה יותר של עוגות בית ועוגות קנויות, איך זה שהם אוהבים דווקא את טעם העוגה הפשוטה שהם לא מכירים מהבית.

נזכרתי שבכל ערב פסח אנחנו יוצאים לאכול איתם 'פלאפל', כדי לא להחמיץ ולפספס את החוויה הזאת, זאת למרות שבבית יש להם אמא שטורחת ודואגת שיהיה להם אוכל טרי ומזין גם בערב פסח הלחוץ.

מסתבר שיש טעמים 'פשוטים' ובסיסיים שחבל לוותר עליהם. כמו טעם ה'פלאפל' של ערב פסח, טעם של עוגת-טורט-יבשה-בקידוש-בבית-הכנסת...

טעם הבסיס. 'דברים כהווייתן'.

בעבר כשנשאל אחד מזמרי ישראל לאחר שגירושיו מאשתו, 'מלכת יופי' בדימוס, איך הוא יכול היה לעזוב אותה, הוא ענה במשפט שנכנס לפנתאון לדיראון עולם: "אי אפשר לאכול כל יום 'סטייק'', הוא אמר בהחפצה, "לפעמים בא לי פשוט פיתה עם שוקולד"...

החודש שבו אנו מתמקדים בעצירה, בהפוגה, בחיפוש ובתשובה.

תשובה שמשמעותה שיבה לבסיס, לנקודת המוצא הפשוטה. להוויה, לחווית החיות הבסיסית.

זו שנותנת לנו סיבה להתקיים וזו שמניעה אותנו.

הזמן שעלינו לרדת לשורש העניין, כהכנה לראש השנה, היום שבו נברא העול והזמן שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ונדרשים להבין ולמצוא תשובה לשאלה: 'מה הפיתה עם שוקולד שלנו'? מהי המטרה שלנו בעולם?

הרי לא שייך שאדם יתעורר לפתע במטוס ו'יזרום עם זה' ופשוט יבקש מהדיילת לאכול ולשתות...

אנחנו התעוררנו בעולם, ואיך אפשר להבין את המציאות הזו שאנו פשוט ממשיכים לזרום עם המציאות ולא חוקרים אותה- איך הגענו לכאן ולשם איזו מטרה? *

רעש איום נשמע מחדר הילדים בשעת לילה שקטה.

ניגשנו בבהלה לראות מאין יצא הקול וגילינו כי המדפים שבתוך הארון, אלו שהיו מיועדים בעיקרון לבגדים, אך מכורח הנסיבות עברו הסבה וסובלים תחת משאם כבר כמה שנים את הקלסרים העמוסים שלנו וספרים שונים- קרסו סופית מכובד המסע וגררו עימם את כל הטור...

ה'בטן' שקיבלו המדפים לא אפשרה גם להחזיר אותם בנקל למקומם, היה נראה שלא מתאים להם מקומם הישן כבר, נאלצתי לקנות ולהתקין להם 'זויות' שיתפסו אותם ויעזרו לשאת שוב בכובד המשא.

ואז תובנה עמוקה של ערב ר"ה נחה במוחה של רעייתי. "תראה מה הפיל בסך הכל את המדפים? דפים!..."

כמה שוקל דף? כלום!...

אבל עוד דף ועוד דף שמצטברים ביחד כבר יכולים לגרום לקריסה כוללת ורועשת למדי.

אנחנו יכולים לזלזל לפעמים במשקלה של מצווה אחת, אבל מה הכח של עוד מצווה ועוד מצווה כאשר הן מצטברות לספרים שלמים ועמוסים של "זה ספר תולדות האדם"...

יותר מכך אנחנו מזלזלים בעבירות קלות, אבל גם הן מצטברות להם לערימות וקלסרים כבדים...

אז אנחנו יכולים למצוא פתרונות כשאנו קורסים, 'לקמבן' מפה ומשם זוויות שיחזיקו אותנו עוד קצת ו'יסחבו' עוד שנה ועוד שנה, אבל הפתרון האמיתי הוא למצוא את הזמן ופשוט 'לעשות סדר בקלסרים', לזרוק את כל הדפים שלא צריך, שמיותרים לנו בחיים... להיפטר מהעבירות לפני שהמדפים יקרסו שוב מהכובד. למחוק את ה'מטמון' שמעמיס וממלא את הכונן שלנו בהרבה זבל מיותר.*

בכל פעם שנאבד לקובי שלנו איזה ספר, מחברת או 'פרס בשקל' הוא נכנס ללחץ.

קולות ומשפטים של ייאוש ותסכול נשמעים מפיו ותחושת חוסר אונים של ממש אופפת אותו. הוא שונא לאבד דברים, שומר אותם בקנאות קרוב אליו בכל מקום, וכשהם נאבדים לו הוא מאבד את הראש.

אבל בשבת אחת גילינו כי קובי נהנה מאוד לשחק עם אחיו ואחיותיו במשחק 'חדר בריחה' מקורי שהם המציאו. הם החביאו חפץ באחד המקומות בבית וקיבלו ממי שהחביא חידה שעליהם לפצח כדי להגיע למקום שבו הוחבא החפץ ("המקום שבו מאוחסן הכי הרבה פפסי מקס" = המשחק מוחבא אצל אבא...) קובי היה ה'שחקן הראשי' ונהנה מכל רגע. למרות שהמשחק כולו עסק בדבר שהוא אולי הכי שונא- לחפש דברים שנעלמו לו.

מסתבר שהכל פשוט תלוי בתפיסת המציאות. בצורה שזה מובנה לנו עצמנו בראש.

כשמחפשים משהו שנאבד זה יכול להיות ממש מתסכל, אך כשמשחקים ב'מחבואים' זה די מהנה. אם רק היינו יכולים להבנות לנו את החיפוש אחרי המחברת כמשחק מהנה ולא כאובדן צורב, אולי היינו נלחצים פחות ואת רגש התסכול היה מחליף חיפוש יעיל ופרואקטיבי יותר.

קולות של חרדה, סבל מהעבר ושל זכרונות וסטיגמות על הימים שזכו להיות 'נוראים' כל כך, שמלווים אותנו ולא תמיד לטובה הפכו להיות לנו כהתניה לחודש אלול, בעוד את אותו הפחד והחרדה הקיימים ניתן לתעל באמצעות מבט אחר, מהנה אפילו. להשתמש בזה ככלי לסייע בעדנו להתקדם, ליהנות בסופו של דבר מהחיפוש העצמי, מההתחדשות, מהחיבור החדש שנוצר.

אלו הם כללי המשחק החדשים. הצעת הגשה.*

חז"ל לומדים מצמד המילים "בכל שעריך" כי יש להעמיד שופטים לא רק בארץ ישראל, אלא בכל מקום ישוב של יהודים. ומדוע?

האדמו"ר מחב"ד מסביר כי הסיבה לכך היא משום שהשופטים של ארץ ישראל לא באמת יכולים להבין אדם שגר בחו"ל, ושופט שלא יכול להבין אותך- פשוט לא יכול לשפוט אותך.

"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן במשנה באבות.

אין מנוס, צריך שופטים ושפוטרים, וזו חובה להעמידם על הציבור, אך שופט יכול לשפוט את השני רק אחרי שהגיע למקומו של הנשפט, רק אם הוא מסוגל לגלות בעצמו פתיחות והבנה כנה למצבו, לחולשות שלו ולקשיים שלו.

זו הדרך לשפוט את הזולת, זו הדרך לשפוט נער שנושר מהדרך שנראית לנו עצמנו כנכונה.

זו הדרך לשפוט את עצמנו, בכל שערינו, גם בשער האלול הבא עלינו לטובה.

מסתבר שלפעמים לא צריך לסבך את החיים, מספיק לחשוב הכי פשוט ובסיסי.

להבין גם את עצמנו, פחות לשפוט בביקורתיות שאינה מקדמת ורק מחלישה, והרבה יותר להתחבר לפשטות שלנו.

למצוא את הזמן כדי לחשוב מה ה"פיתה עם שוקולד" שלנו, מהו כובד המסע ומטען העבירות עליהם אנו מתחרטים והיינו שמחים להשיל מאיתנו, לעשות קצת סדר ב'קלסרים' ואולי...

אולי אפילו גם ליהנות קצת הפעם מהחיפוש שבדרך, בלי לחץ מיותר.