. . .

מבט פרשת כי תבוא


יהודי, כבר הודית היום?...


לבית 'עזרה למרפא' בבני ברק הגיע נדיב גדול. לאחר פגישה ארוכה שהיתה לו עם הרב פירר, שהסתיימה בערך בחצות הלילה, הציע הנדיב: 'הבה וניסע כעת לכותל המערבי'. הרב פירר העיר שהשעה מאוחרת, ואולי כדאי לנסוע בזמן יותר נוח. אך הנדיב אמר שהוא עומד לטוס בחזרה לארצו בעוד כמה שעות, ואינו רוצה לעזוב את הארץ מבלי לבקר בכותל.


השניים יצאו לדרך, והגיעו אל שריד בית מקדשנו בשעת לילה מאוחרת. והנה הם שומעים קולות בכי העולים מהרחבה. הם מתקרבים אל הקול, ורואים יהודי כבן 60 עומד ומשעין ראשו על האבנים, בוכה ובוכה ללא הפוגה. קולות הבכי זעזעו את כל האנשים שהיו באותה שעה במקום.

כשהרב פירר שמע את הבכי, הוא לא יכל לעבור לסדר היום. הוא פנה אל הנדיב, ואומר לו כדברים האלה: לא לחינם זימן אותנו הקב"ה לכאן כעת, אלא אולי כדי שנשמע את בכיו של יהודי זה, ונסייע בידיו. בוא ונעשה עסקה בינינו.. אני אגש אליו ואציג את עצמי, אם אשמע ממנו שהוא זקוק לסיוע ביעוץ רפואי - אסייע לו אני כמידת יכולתי. והיה, אם הוא ישיב לי שאין הוא זקוק לסיוע רפואי, אלא בעיה כלכלית מציקה לו, תיכנס אתה לתמונה, ותציג את עזרתך הכספית.

הנדיב הביע הסכמה והרב פירר החל במימוש ה'עיסקה'...
ניגש הרב פירר אל האיש, מקיש קלות על שכמו, מציג את עצמו ושואל האם הוא זקוק לסיוע רפואי. 'לא, לא, ננער היהודי ממקומו. אין לי כל צורך בסיוע שכזה. הכל ברוך השם בסדר גמור'.


'עכשיו הגיע תורך להיכנס לתמונה', אמר הרב פירר לנדיב, שאכן ניגש אל היהודי, ושאל האם הוא זקוק לתמיכה כספית.
גם הפעם התשובה היתה שלילית בהחלט. 'הקב"ה נתן לי כל מה שאני צריך, ואין אני זקוק למאומה', השיב.
עתה כבר לא הצליחו השניים לכבוש יותר את סקרנותם. אם כן מה הוא בוכה כל כך ומרעיד את כל האנשים שסביבו? - תמהו ביחד, והחליטו לגשת שוב אל האיש ולברר את העניין.


'אומַר לכם במשפט אחד מדוע אני בוכה. היום בלילה חיתנתי את בן הזקונים שלי, האחרון מ-12 הילדים שהקב"ה נתן לי, ולאחר שמחת החתונה, החלטתי לבוא לכאן להודות לו, לבורא-עולם, על החסדים הגדולים שעשה איתי במשך כל כך הרבה שנים, עד שזכיתי להכניס לחופה את ילדי האחרון'.

האיש תיאר את ההרגשה שקיננה בליבו, שכשם שהִתְּמיד לבוא במשך השנים אל הכותל ולהתחנן לפני השי"ת שיזכהו להשיא את ילדיו, כך עתה, לאחר שכל תפילותיו התקבלו באהבה לפני אדון-כל, ובס"ד זכה להשיא את אחרון-ילדיו, לא יתכן שלא לבוא במיוחד אל הכותל, ולהודות על כך! רק כשצריכים לישועה, באים לכותל, ואחר כך שוכחים?!...

היהודי המיוחד ההוא סיים את דבריו באומרו: 'וכי בבואי להודות ולהלל על חסדים כה גדולים, אפשר שלא לפרוץ בבכי'?! - - -

מצאנו שמשה רבנו ע"ה התפלל 515 תפילות, כמניין "ואתחנן", עד שהקב"ה אמר לו להפסיק. לפעמים גם אנו שואלים "לאן מגיעים התפילות" כשנראה לנו שהן לא הועילו, ונענים כי תפילות אינן הולכות ריקן.
תפילה היא כמפתח, פותחת בפנינו שערי רצון ושפע. כל תפילה היא מפתח מיוחד במינו, פיתוחי חותם של עליה וירידה מיוחדים בהתאמה, בדיוק במקום הנכון לצורך. כל מפתח מסוגל ומיועד לפתוח רק את הדלת שמיוחדת אך לו. לפעמים גם צריך לנסות הרבה מאוד מפתחות עד שמצליחים למצוא את המפתח הנכון, את התפילה שתפתח בפנינו שערים. ולפעמים המפתח שלך שלא פתח לך את הדלת הזו פתח בפניך דלת אחרת לחלוטין.
אך ישנו גם "מפתח אפס" אחד שפותח הרבה מאוד שערים בפנינו- תפילה של הודאה להקב"ה על המתנות הרבות שהעניק לנו ברוב חסדיו.

במצוות הביכורים שבפרשתנו התורה מגדילה ומדגישה את עוצמת החשיבות להכיר בטובה כערך עליון. לדעת ולהודיע כי מה שזכו לראות בגידוליהם זה לא כתוצאה של "כוחי ועוצם ידי" אלא רק בעזרת השי"ת. "וענית ואמרת" פרש"י: "ואמרת שאינך כפוי טובה" (רש"י).


עד כדי כך שבמדרש מבואר שבג' דברים נחשבים עם ישראל כשותפים בבריאת העולם ומצוות ביכורים היא אחת מהם, כי עניינה ומהותה היא הכרת הטוב וחיזוק המושכל שגם מעשי ידינו הם חלק מבריאת העולם בשותפות עם הקב"ה תמיד.


גם המשך הפרשה, הסמיכות שבין מצוות הביכורים לקללות ה"ארורים" שמזעזעים כל לב אדם הומה, על מה הם באים? לא על חטאים ועוונות...לא על "חטא העגל" הנורא...אלא על "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה מרוב כל"- על כך שלא יודעים צורת הכרת הטוב, להעריך ולהודות בלב שמח על ה"יש" ועל ה"רוב כל" שיש לנו בחיינו.


התורה לא מזכירה ומציינת נוסחים שונים בהבאת הביכורים בין חקלאי בן 20 שמגיע להביא מפירות אדמתו ביכורים בפעם הראשונה, לחקלאי בן 80 שהביא ביכורים כבר 60 שנה. איך יתכן שאותו חקלאי מבוגר אומר כאותו חקלאי צעיר בדיוק את אותו נוסח "ועתה, הנה הבאתי..."? באותה דבקות ושמחה של "והיו בעיניך כחדשים"?


נראה שיש בכך יסוד גדול בגדר "הודאה". ב"להודות" אין "עוד פעם" או "כבר הודיתי.." להודות צריך בכל פעם מחדש, וכל הודאה נחשבת בפנ"ע להודאה ראשונה. גם אדם שמביא ביכורים ומודה להקב"ה כבר 80 שנה, מודה בלי שום קשר בפעם הזו בצורה חדשה ולא "שוב פעם". זה גופא החידוש ב"יהיו בעיניך כחדשים" שפירש רש"י.

"סגולה ליום הדין"


רבים וטובים מחפשים בימים אלו "סגולות" מכל וכל להינצל בדין ביום דין. לחלקם יש הגיון ומקור וחלקם מדגיש את הטפל ומזניח את העיקר.
אך בפרשה שלנו נמצאת אולי ה'סגולה' הכי קדמונית לזכות בדין בעוד שנה נוספת:
אחרי פירוט מעשה הביכורים ונוסח האמירה מסכמת התורה: "היום הזה ה' אלוקך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ומפרש רש"י: "היום הזה ה' אלוקך מצווך"- "בכל יום יהיו בעניך כחדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם". "ושמרת ועשית אותם"- "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום, תשנה לשנה הבאה!..."


כלומר, זכות הבאת הביכורים כראוי, עם העניינים הנלווים לכך מחשבתית ואמונית, עם התחדשות והודאה בשמחה של מצווה כאילו זו הפעם הראשונה שמביא ביכורים- היא מעלה וזכות עצומה עד כדי כך שהאדם מבטיח לעצמו ע"י הכרזת "בת קול" שכשם שהביא השנה כן יזכה לשנה הבאה. האדם הזה זכה ברגע ב"כרטיס כניסה" לשנה הבאה. ומי יכול להעיד על עצמו ולהחזיק את עצמו ללא זה ל"חזקת חי" לשנה הבאה?


גם היום, כאשר לדאבוננו אין מצוות ביכורים, כל יהודי בכל זמן ובכל מצב הוא בגדר "ביכורים לה'.." עם ישראל נמשל לביכורים - "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - "בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו".

יהודי שמקיים מצוות נותן מפירותיו הגשמיים והרוחניים לה' - וכשהוא מבטא רגשי שבח ותודה לה' על השפעותיו וחסדיו, מתוך הכרה מלאה שמציאותו וכל אשר לו שייכים לה' וניתנו לו מלמעלה הוא מממש את מהותה האמיתי של מצות הביכורים...

השבח וההודאה של יהודי לה' בכל רגע הוא יסוד לחייו. השם "יהודי" - שורשו "הודאה".


מיד כשמתעורר משנתו הוא אומר: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי"... וכשהוא מברך ברכת המזון הוא אומר: "נודה לך ה' אלוקינו"... בתפילת עמידה כשמגיע לשיא התבטלותו לפני ה' הוא אומר: "מודים אנחנו לך"...
יהודי מודע לכך שהבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע, לכן הוא מודה לה' בכל רגע על בקריו וביכוריו, לידתו מחדש, ועל רוב החסדים שהקב"ה מרעיף עליו תמיד.


עשיית כל מצווה בחודש גדול זה עם מעט יותר התבוננות, ביותר שמחה, דבקות והתחדשות, עשויה אולי להיות ה'סגולה' הנכספת והטובה ביותר לשנה נוספת שבה הקב"ה יגיד ג"כ כשם שעשית בשנה זו- כן תמשיך אי"ה לעשות בשנה הבאה.

שבת שלום

הרב יוסי גמליאל, ממונה אגף נוער


מדור יהדות נערך ע"י המחנך הרב ברוך צדוק שליט"א

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.