הרה"ק רבי דובער שניאורי זיע"א

הרה"ק רבי דובער שניאורי היה האדמו"ר השני של חסידות חב"ד, והתפרסם בכינוי האדמו"ר האמצעי, כינוי אותו קיבל לאחר שהתמנה האדמו"ר השלישי של תנועת חב"ד, ה'צמח-צדק'.

כמנהיג תנועת חב"ד, הוא המשיך את דרכו של אביו בכל המישורים: הוא דאג לצרכי אחיו שסבלו ברוסיה הצארית, והפיץ את תורת אביו כשהוא מרחיב, מבאר ומפרש את דבריו. שמה השני של חסידות חב"ד – ליובאוויטש – הוא על שם העיירה אותה בחר למקום מגוריו, שם גם התקיים מרכז החסידות במשך למעלה ממאה שנים.

שנים ראשונות

רבי דובער נולד בט' בכסליו ה'תקל"ד (1773) בעיירה ליאזנא, להוריו רבי שניאור זלמן, הרה"ק כ"ק האדמו"ר הזקן, ואמו הרבנית סטערנא. אביו העניק לו את השם דובער על שם מורו ורבו, המגיד ממעזריטש, שהיה ממלא מקומו של הבעל שם טוב.

כבר בילדותו ניכרו בו כשרונותיו והמלמד ב'חדר' התלונן כי דובער הקטן מרבה לשאול שאלות ודורש תשומת לב רבה יותר, מה שמפריע לתלמידים האחרים. לפיכך הוא קודם לכיתה של ילדים בוגרים ממנו, והוא החל ללמוד משנה וגמרא עוד לפני שהיה בן שבע.

טקס בר המצווה שלו נחגג בליאזנא ברוב שמחה, ומאות חסידים מקרוב ומרחוק נהרו להשתתף בשמחת רבם. גם רבי שניאור זלמן וגם בנו נאמו ואמרו דברי תורה בפני המשתתפים.

בנוסף ללימודי הגמרא, אביו קבע עמו זמן ללימוד משותף בספר הזוהר הקדוש ולימד אותו את תורת הבעל שם טוב. בהיותו בגיל שש-עשרה בלבד מינה אותו אביו ללמד את תלמידי הישיבה. לא היו אלו תלמידים סתם. הם נבחרו בשל צדקותם ולמדנותם, ועבורם שימש רבי דובער כדמות ומודל לחיקוי. בה בעת, המשיך רבי שניאור זלמן ללמד את בניו, ובמיוחד את בנו שמאוחר יותר הפך לממלא מקומו.

עול ההנהגה

לתנועת החסידות קמה התנגדות בקרב יהודים שחששו כי היא עלולה להרחיק את העם מקיום התורה והמצוות. לאחר הלשנות, מאסר ושחרור, עזב רבי שניאור זלמן את ליאזנא והתיישב בליאדי יחד עם כל משפחתו. כאשר פרצה מלחמת רוסיה-צרפת נאלץ אדמו"ר הזקן לברוח יחד עם משפחתו מליאדי, וזמן קצר לאחר-מכן הוא נפטר.

ספר אמרי בינה שחיבר אדמו"ר האמצעי

בנו, רבי דובער, קיבל על עצמו את הנהגת חסידות חב"ד והוא בן 39.

כשהמלחמה הסתיימה עשו המשפחה את דרכם לליאדי, אך העיירה הייתה לעיי חרבות. הנסיך לובורמיסקי, שהיה אוהד גדול של רבי שניאור זלמן, הציע לבנות את העיר מחדש. כאפשרות שניה הוא הציע לרבי להתיישב בעיירה בשם ליובאוויטש, אותה בחר רבי דובער למקום מגוריו.

לובומירסקי הכיר היטב בתרומה הכלכלית לאיזור שתתרחש כאשר אלפי חסידים יבואו לבקר את רבם בשבתות ובחגים. הוא מיהר לבנות בית כנסת, בתים לרבי ולמשפחתו ומבנים נוספים עבור מרכז החסידות. כך הפכה העיירה למרכז חסידות חב"ד במשך למעלה ממאה שנה, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מעניין כי אדמו"ר הזקן עצמו אף הוא למד בעיירה ליובאוויטש מרבו יששכר בער.

בדרכי אביו

רבי דובער המשיך את דרכו של אביו בכל מובן. הוא הפיץ את תורת אביו כשהוא מוסיף להם הרחבה ופירוש. לעתים, דברים שכתב אביו על כמה שורות, מתפרסים על עשרות דפים בספריו. הוא היה מקדיש מדי שבת וחג זמן רב לדרוש בפני החסידים רעיונות עמוקים מתורת החסידות (המכונים 'מאמרים') ומעלה אותם על כתב במהירות רבה. נאמר כי כאשר הוא היה כותב את השורה האחרונה בעמוד, עוד לא יבש הדיו על השורה הראשונה.

וכמו אביו, הוא לא דאג רק לרוחניותם של עם ישראל, אלא גם לצרכיהם החומריים. הייתה זו תקופה של גזירות קשות על היהודים ברוסיה. נאסר עליהם להתיישב בעיירות מרכזיות ורק שטח מצומצם – שנקרא בשם תחום המושב – הוקצה עבורם. מכיוון שנאסר עליהם לעשות עסקים מחוץ לתחום זה, המצב הכלכלי הפך להיות בלתי נסבל.

הרבי יצא בקריאה שהיהודים ילמדו עבודת כפיים ממנה יוכלו להתפרנס בכבוד. הוא ביקש כי כל קהילה תקים מקומות לימוד, במיוחד עבור העניים שבקהילה, שם יוכלו הנערים ללמוד מלאכות כמו עבודות בשדה, ברפת וכדומה. הוא אף עודד נערים שלא התאימו ללימוד בישיבה להקצות חלק מיומם ללימוד מלאכה או לעבודה בשדה.

אך לא רק בדברים הסתפק הרבי. הוא אירגן בעצמו מושבות (קולוניות) יהודיות עבור איכרים יהודיים. הראשונה שבהם הייתה במחוז חרסון שם התיישבו חמישים משפחות, ומושבות נוספות נוסדו לאחר-מכן. הרבי נסע לבקר ולעודד את המתיישבים, וכן לגייס כספים עבורם.

בתקופתו גם החלה גזירת הקנטוניסטים, שקבעה כי כל קהילה יהודית תצטרך להסגיר כמה מחבריה לשם שירות צבאי שנמשך 25 שנה. השירות הצבאי נועד "לחנך מחדש" את היהודים ולגרום להם לנטוש את תורת אביהם. הדבר פגע קשות בבריאותו של הרבי וחסידיו, כמו גם חתנו וממלא מקומו, עשו רבות כדי לסייע לקהילות להתמודד עם הגזירה.

רבי דובער וארץ ישראל

הרבה לפני העליה הראשונה, בשנת תקע"ה (1815), שלח הרבי קבוצת חסידים אל ארץ ישראל כדי להתיישב בחברון. באותם ימים הארץ הייתה שוממה אך החסידים לא היססו ועלו לחברון, שם אף רכשו בשם הרבי בית כנסת וחלקות אדמה נוספות.

עד כדי כך גדלה אהבתו של רבי דובער לארץ ישראל, שבתו, הרבנית מנוחה רחל סלונים, עשתה אף היא את המסע המסוכן כדי להתיישב בחברון.

היא קיבלה את הכינוי "אם היישוב היהודי בחברון".

נגינה ומקהלה מיוחדת

בימי הרבי האמצעי ובהוראתו, נוסדה להקה מיוחדת של חסידים שהורכבה ממקהלה ומנגנים בכלים שונים. המקהלה הייתה שרה בהזדמנויות שונות לפני הרבי והחסידים, ואף חיברה ניגונים בעצמה.

אחד מהניגונים המפורסמים בהם הוא ניגון שקיבל את השם ה"קאפעלע" (=מקהלה).

מאסר והסתלקות

כמו אביו, גם רבי דובער "זכה" להתנגדות מצד יהודים שלא ראו בעין יפה את הפצת רעיונות החסידות שלו. מכתב שהתגלגל לידי אדם כזה, זוייף והוצג בפני השלטונות הרוסים בהאשמה שרבי דובער מתכנן מהפכה. בשנת תקפ"ז (1826) הרבי הצטווה להופיע בבירת המחוז ויטבסק, ומסעו נערך בכבוד גדול כאשר בכל עיר וכפר דרכם עבר יצאו זקני המקום לקראתו והעניקו לו כבוד רב.

לאחר חקירה ומאסר, קיבל רבי דובער את הבשורה כי הוא חף מכל אשמה. את הבשורה הוא קיבל ביום יו"ד כסלו, שמני אז הפך להיות חג הגאולה בקרב חסידי ואוהדי חב"ד בכל מקום שהם (לקריאה נוספת: המאסר והגאולה של האדמו"ר האמצעי).

שנה לאחר-מכן, ביום הולדתו ט' בכסליו, הסתלק רבי דובער בשנת תקפ"ח (1827) והוא בן 54 שנה. בכך הוא חתם פרק מזהיר בהיסטוריה של תנועת חסידות חב"ד, בה רעיונות החסידות הופצו והגיעו לקהלים חדשים.

את מקומו מילא חתנו, הרה"ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, בעל ה"צמח צדק".

מדור יהדות בעריכת הרב ברוך צדוק שליט"א