הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין – כ"ט כסלו (תש"ט)

רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין נולד בשנת תרי"ח לאביו האדמו"ר רבי מרדכי שרגא פייבוש האדמו"ר הראשון מהוסיאטין, שהיה צעיר בניו של הרה"ק רבי ישראל מרוז´ין. לאחר פטירת אביו בשנת תרנ"ד נתמנה לאדמו"ר בהוסיאטין, ושם גר עד שנת תרע"ב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בווינה. ואל חסידיו שנותרו בגליציה היה נוסע מעת לעת.

גדולי הצדיקים העריצוהו כאדם קדוש, והרה"ק האדמו"ר מבעלז כינהו 'הרבי' , והעיד עליו כי הוא "צדיק יסוד עולם". גם הרב הראשי, הגאון הרב יצחק אייזיק הרצוג, היה בקשרי הערכה וידידות עמוקים עמו.

אדמור"י בית רוז´ין נודעו בחיבתם לארץ ישראל, והרבי מהוסיאטין היה המיוחד שביניהם. כאשר נפטר אחד מאדמו"רי בית רוז´ין, הועלתה הצעה לפתוח בבית הקברות היהודי בווינה חלקה עבור בית רוז´ין. אמר הרבי מהוסיאטין: בשבילי אין צורך, אני עולה לארץ ישראל. ואכן בהיותו כבן שמונים, כשלוש שנים לפני השואה, עלה הרבי מהוסיאטין לארץ. הוא הרגיש בהתגברות האנטישמיות באירופה, ולפני עלייתו לארץ בשנת תרצ"ז ביקר בקהילות חסידיו ועודדם לעלות, או לכל הפחות לברוח מאירופה. בקראקא אמר: "למי שיש שכל שיברח כעת אפילו בנעלי בית!" לחסידיו שבאו לקבל פניו בתחנת הרכבת בלבוב-לעמברג אמר: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו".

כמנהג בית רוזי´ן, אף הרבי מהוסיאטין היה נוהג במלכותיות. בביתו היו כלים מצוחצחים ומפוארים. חלקם קיבל בירושה מאביו וסבו, ואחרים הובאו לו כמתנה על ידי חסידיו, שרצו לפאר את ביתו בכלים נאים, והיו חורטים את שמם על הכלי כדי שיהיו נזכרים לפניו. פעם התבטא באופן כללי שאם יש בביתו הידור ואם יש בהנהגותיו פאר, הרי זה חלק ממצוות כיבוד אב שהוא חייב בה.

היה רגיל להרבות בשתיקה, דיבורו היה שקול ומדוד, ותמיד התנהג בנימוס ורוגע, שכיסה על להט פנימי. גם כשהיו מדברים לידו בענייני תורה היה מרבה בשתיקה, ומקורביו הבינו ברמז את דעתו.

היה רגיל לערוך טיול בכל יום, כשהוא מלווה בבני משפחה או שמשים. כך נהג בווינה וכך בתל אביב. בטיול כמעט ולא דיבר. מעת לעת היה מביע את התפעלותו מיפי הבריאה.

היה כולו קודש לתפקידו כאדמו"ר. ראשית, בעמידתו לפני ה´ באמת גמורה. שנית, להיות דוגמא ומופת ליהודי עובד ה´, ולטהר בזה את ליבות המתקשרים אליו לעבודת ה´. שלישית, בעצות והדרכות שהיה נותן לגדולים וקטנים שהיו משחרים לפתחו. רביעית, בקירוב רחוקים באהבה וחסד.

היה ידוע כבעל מופתים. אולם סיפר שמשו ר´ ליפא, שפעם כשהתלווה אל הרבי בטיול עלה נושא המופתים שעשו צדיקים תלמידי הבעש"ט. הרבי הגיב בביטול: לא זה העיקר... הוא גם הכחיש מציאות של מופת בימינו. את המופתים עטף במעטה פשטני, ותמיד הלביש זאת במשהו טבעי.

מספרים כי פעם בילדותו ראהו אחד החסידים כשבידו כעך גדול והוא בוכה. שאל אותו החסיד: למה אתה בוכה? השיב: כי אני רוצה לאכול את הכעך. אמר לו החסיד: אם כן תאכל. השיב הילד (ביידיש): אבא אמר שכשרוצים (מתאווים) לאכול אז צריכים להתאפק.

האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין זכה לאריכות ימים. כשעלה לארץ בהיותו כבן שמונים כבר היה זקן אדמו"רי בית רוז´ין, והנכד האחרון של רבי ישראל מרוז´ין שנותר בחיים.

את מקומו קבע בתל אביב, שבה היה המרכז היהודי הגדול בארץ ישראל - למעלה משליש היהודים שחיו אז בארץ התגוררו בתל אביב. הוא היה רגיל לעלות לירושלים בקיץ ולשהות בה כמה חודשים עד ג´ במרחשוון, יום ההילולא של זקנו הרה"ק רבי ישראל מרוז´ין. אז היה פוקד את הכותל המערבי, והיה הולך גם להר הזיתים להשתטח על קברו של בעל ´אור החיים´ הקדוש, רבי חיים בן עטר.

מספרים שכשהיה הרבי הקדוש רבי אהרן מבעלז מזכיר ´הרבי´ ללא ציון שם, התכוון לרבי מהוסיאטין, שהיה זקן האדמו"רים. לפני שהרבי מבעלז החליט לגור בתל אביב דיבר על כך עם הרבי מהוסיאטין. חסידים שנדחפו לעמוד מאחורי החלון לא הצליחו לשמוע את השיחה, ובמיוחד לא את דבריו של הרבי מהוסיאטין, שדיבר בלחש. אבל מפעם לפעם שמעו את הרבי מבעלז אומר: "אם הרבי אומר כך - אעשה כך".

יש לציין כי האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה זצ"ל, בנוסף לכך שהוא ממשיך ישיר של רבי ישראל מרוז´ין דרך האדמו"ר הראשון מסדיגורה, הוא גם נין לאדמו"ר הראשון מהוסיאטין. גם כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ הוא בן נין של האדמו"ר הראשון מהוסיאטין.

בחג הסוכות היה הרבי מהוסיאטין רגיל להאריך מאוד בנענועי ההלל. ומספרים שהרב שלום מלמד זצ"ל, שהיה בין חשובי חסידי הוסיאטין, שאלו: הרי על פי כתבי האר"י כך וכך הם כוונות הנענועים, ומה אפשר לחדש עוד, ומדוע כבודו מנענע זמן רב כל כך. השיב: אמנם על פי כוונות האר"י אין צורך לאריכות כזו, אך מקובלני מאבותי עד למגיד הגדול ממעזריטש שקיבל מרבנו הבעש"ט הקדוש כוונות נוספות ונעלות ביותר, ובזה אני מאריך.

גם הגאון מטשעבין היה מחסידי הוסיאטין. ופעם כששאלוהו להסביר דבר שאמר רבי ישראל מהוסיאטין, השיב: "קבלה היא מאבותיי שאין לומדים ´פשט´ בדברי הרבי... אם ח"ו לא נכוון לאמת, נמצא שאנו מועלים בהקדש!".

אף הרבי מהוסיאטין העריך את הרב מטשעבין, וכשהגיע לארץ מגולת רוסיה סמוך לערב פסח, ציווה הרבי לחסידיו הנאמנים בירושלים שיארגנו ועד נדבנים שידאגו לרכוש דירה לרב מטשעבין. באסיפה זו נכח גם עשיר גדול, שביקשו ממנו לתרום סכום גדול, אולם העשיר סירב לתת את מה שנתבקש. סירובו גרם לריפיון בקרב שאר הנוכחים, והמשימה נכשלה.

בליל הסדר החל אותו עשיר מרגיש ברע, עד שלא היה מסוגל לנהל את הסדר. בני ביתו מיהרו בצאת החג להזכירו בפני הרבי מהוסיאטין, והוא הגיב: אם מצערים אדם גדול כמו הרב מטשעבין, פשיטא שאי אפשר לערוך את הסדר כדבעי... העשיר קיבל על עצמו לתקן את אשר עיוות, ושב לאיתנו.

קשר מיוחד היה לבית הוסיאטין עם הרה"ק רבי חיים בן עטר. האדמו"ר רבי מרדכי שרגא הנהיג בקרב חסידיו ללמוד בכל ערב שבת את פירוש ´אור החיים´ על התורה.

בקיץ תש"ב, כאשר צבאות הנאצים ימח שמם היו עוד בתנופת כיבוש, החל הגנרל הנאצי רומל לכבוש את צפון אפריקה והתקרב במהירות לכיוון ארץ ישראל. בשלושה עשר ימים התקדמו הגרמנים ארבע מאות קילומטר, תוך שהם משמידים שמונים אחוז מהכוחות האנגליים שלחמו נגדם. הם כבר הגיעו לשערי אל עלמיין, מרחק של כמאה קילומטרים מאלכסנדריה שבמצרים, והתכוונו לסיים במהירות את כיבוש מצרים ולהמשיך לארץ ישראל. רומל התפאר שכיבוש הארץ יהיה מהיר וקל.

השמועות על רציחת היהודים באירופה כבר הגיעו לארץ, ופחד נורא נפל על היישוב היהודי. רבים התאספו לתפילות. האדמו"ר מהוסיאטין היה באותה עת בירושלים, והגאון החסיד יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק, שהיה רגיל לפקוד את ביתו של האדמו"ר מהוסיאטין (לאחר הסתלקות הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, התקשר לאדמו"ר מהוסיאטין), נכנס אצלו לספר לו על השמועות הרעות. השיב הרבי מהוסיאטין: "אמת הוא שכל העניין לא נראה לי, ברם, האם יש לי צורך להתערב?" השיב הרב לנדא שכך נהגו גדולי הצדיקים, להתעצם בתפילה כדי להגן על ישראל. והמשיך: "ומשמע מכך שיש לו לצדיק הדור להתערב בנעשה כאן, להשמיע דעתו (בשמים) בעניין ולמנוע גזירות רעות". שאל האדמו"ר שוב: "האמנם סבור רבה של בני ברק כי עלי להתערב?" השיב הרב לנדא: "כן, כן, בוודאי ובוודאי שרבינו צריך להתערב".

אז הודיע האדמו"ר כי למחרת, בט"ו תמוז, יום היארצייט של רבי חיים בן עטר, יילך לציונו הקדוש להתפלל על ישראל.

המונים עלו אז על קברו של רבי חיים בן עטר, וכשבא האדמו"ר פינו לו מקום, והאדמו"ר ומלוויו החלו לומר את כל ספר תהלים. המלווים והמתפללים שמסביב הרבו בבכיות. האדמו"ר עמד ללא ניע במשך זמן רב ואמר יחד עם הקהל תהלים. לאחר כארבעים דקות סגר את הספר והכניסו לכיס מעילו, ונשאר לעמוד בעיניים עצומות. פנה מקורבו הרב החסיד שלמה שרייבר זצ"ל, ראש ישיבת חיי עולם, ואמר: "רבי, העולם בפחד, צריך לעורר רחמים מרובים על כלל ישראל".

שוב הוציא האדמו"ר את ספר התהלים מכיסו והליט בו את פניו, וכך עמד זמן רב מאוד. הקהל כבר סיים את כל התהלים, וכשראו שהאדמו"ר עודנו עומד חזרו והתחילו לומר שוב תהלים מהפרק הראשון. פתאום הסיר האדמו"ר את הספר מעם פניו, הסתובב מעט ואמר: "לצורר לא תהיה שליטה בארצנו". שמחה התפשטה בקרב מלוויו. תוך זמן קצר הובס צבאו של הגנרל רומל והסכנה הוסרה.

לאחר מכן העז הרב שלמה שרייבר לשאול את האדמו"ר על דבר האמירה ההיא. והאדמו"ר השיב בקצרה: "כשראיתי את אותיות שם הוויה מאירות באור מוזהב על הציון, ידעתי כי כך יהיה".

בתחילה היה האדמו"ר מהוסיאטין משתתף בכינוסים של ´אגודת ישראל´ בווינה, והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל. לאחר שבכינוס אחד לא דיברו על ארץ ישראל ויישובה (ואף דיברו כנגד), קם ועזב.

האדמו"ר מהוסיאטין לא היה שייך למסגרת מפלגתית, אלא היה מעודד את כל הפועלים למען לימוד התורה, החינוך היהודי ומצוות יישוב הארץ, ובכלל זה היה מעודד ותומך גם בפעילי המזרחי והפועל המזרחי.

בצוואתו ביקש להיקבר בהר הזיתים, אולם כשנפטר בנר חמישי של חנוכה, כ"ט כסלו תש"ט, היה הר הזיתים בשלטון הירדנים ולא ניתן היה לקוברו שם. וכיוון שנפטר ביום שישי לא ניתן היה להספיק לסדר מקום עבורו בצפת, וקברוהו בחלקת תלמידי הבעל שם טוב בטבריה.

אחריו המשיך באדמו"רות בהתאם לצוואתו חתנו האדמו"ר רבי יעקב פרידמן בעל ´אהלי יעקב´, ואחריו נכדו רבי יצחק בעל ה´שיח יצחק´.