בן המלך וה'אני'

מבט לפרשת וארא 

מאת הרב יוסי גמליאל הי"ו מנהל מחלקת נוער עיריית בית שמש  

בן המלך וה'אני' 

מבוכה רבתית היתה בארמון המלוכה. 

שוב הגיעו אל המלך 'דרישות שלום' שליליות ממעשי משובה של הנסיך המתבגר שעושה שטויות חדשות. 

המלך והמלכה היו כבר אובדי עצות, ביחד עם ה'יועץ חינוכי המלכותי' הם טיכסו עצה וגיבשו עמדה משותפת. 

לאחר שהתגבשה ההחלטה המלך לנסיך השובב לשיחה והודיע לו בנחרצות: 

התנהגותך אינה הולמת למעמדך כנסיך ואינה עולה בקנה אחד עם החינוך אותו שאפנו להקנות לך. 

מכיוון שאתה מסב לנו צער רב החלטנו לשלוח אותך לפנימייה מיוחדת, שם יעצבו את התנהגותך בהתאם לנדרש.

ביחד איתך יישלחו גם שני שומרים חמושים שישהו תדיר חדר לידך ובאמצעות מצלמות משוכללות יעקבו אחריך ובאמצעות כך יגנו עליך מכל רע ואויב מסוכן. 

כדי לחזור לארמון המלוכה עליך לעמוד בשני קריטריונים: 

א. להרגיש ש'תיקנת את עצמך', התנהגותך התייצבה כיאות ואתה כשיר לחזור ולתפקד כבן מלוכה. 

ב. כאשר תביא איתך בבואך מתנת פיוס מיוחדת שעדיין אין לנו אותה בנמצא בארמון". 

הנסיך הלך לפנימייה המרוחקת, שם שהה מספר שנים, עד ליום בהיר אחד שבו קם ו'הרגיש' שהוא ראוי ומתאים והגיע הזמן לחזור הביתה. 

הוא דפק בדלת חדרם של השומרים והכריז: "הולכים". בדרך לארמון הזכירו השומרים לפתע את התנאי השני לחזרתו: "עליך למצוא מתנה נדירה ומיוחדת שאין בארמון" הם אמרו. 

הנסיך נכנס בדרך לשוק וחיפש מתנה. 

הוא ראה גביע זהב ענקי, מקושט ומעוטר באבני חן כמוהו לא נראה בארמון, והחליט לקנות אותו. 

אך לפתע הוא חשש ושאל את שומריו: "ומה עם הגביע מזויף? לא ייתכן להביא כזו מתנה" 

ענו לו השומרים: "יש לנו רעיון. בבית הסוהר ישנו חכם יהודי גדול שלבט יידע להבחין ולזהות האם מדובר במקור או בזיוף". 

בן המלך קיבל את עצתם, הלך לבית הסוהר והוציא את החכם היהודי מכלאו כדי לשמוע לעצתו. 

"תזרוק את הגביע מגובה של שלושים סנטימטר בדיוק" הורה החכם היהודי "אם זה יישבר- סימן שמדובר בחיקוי. 

בן המלך עשה כדבריו ואכן הגביע נשבר- זיוף. 

הוא החזיר אותו לבית האסורים והמשיך בחיפוש אחר מתנה נדירה להוריו שבארמון. 

במהלך שיטוטו הוא נתקל בסוס אציל כמוהו לא נראה בארמון ביופיו. 

הוא רצה לקנות אותו מיד בעליו כמתנה אך מיד עלה בו החשש: אולי זה לא סוס אציל המתאים לרכיבה מעודנת, אלא סוס פרא פשוט ואכזרי? 

שומריו הציעו לו שוב פעם להיעזר בחכם היהודי והוא הוציא אותו שוב מבית הסוהר אל חוות הסוסים להביע את דעתו בעניין. 

"שירכב עליו בעליו" אמר החכם, אך הבעלים התנגד. "אם אינך מסכים לרכוב עליו כנראה שאתה חושש ולא בכדי" אמר הנסיך והכריח את הבעלים לעלות על הסוס. 

הבעלים עלה על הסוס ולאחר דהירה קלה הסוס התפרע וקם על רוכבו. 

הנסיך ראה שעצתו של היהודי חכמה ושימושית היתה אף הפעם, החזיר אותו לבית הסוהר והמשיך במסע חיפושיו אחר המתנה שתשיב אותו לארמון המלוכה. 

לאחר מספר ימים הוא שמע מעובר אורח על סיני זקן שמוכר בכפר סמוך כלי נשק נדירים ועתיקים ופנה לשם. בבית הסיני הוא מצא חרב סמוראית נדירה ביופייה ומיד ידע שהיא תהיה תוספת מפוארת לאוסף כלי הנשק של אביו המלך. 

רגע לפני שהוא קנה אותה בדמים רבים, עלה בליבו שוב החשש 'ואולי זה זיוף?'... 

הפעם הוא כבר לא היה צריך לשמוע את השומרים ומיד הלך והוציא את החכם היהודי מבית האסורים לשאול לעצתו החכמה 'כיצד ניתן להבחין האם החרב הסמוראית מקורית או מזויפת'? 

החכם ענה לו: "לך למלך ולמלכה ותגיד להם: 'אתם לא ההורים שלי!'..." ובכך חתם הזקן את דבריו ולא הסכים להוסיף עוד מילה. 

הנסיך המופתע החזיר את החכם לבית הסוהר ובסערת רגשות החליט לחזור כך לארמון ולהתעמת עם הוריו. 

כאשר הוא חזר לארמון מיד הקיפה אותו אימו בקריאות צהלה ובחיבוק חם, אך הוא, מאופק וקריר ענה לה בהסתייגות: 

"אל תגעי בי! אני לא הבן שלך!..." 

האמא המבוהלת הקימה מיד קול צעקה שהזעיקה את בעלה המלך ממקום שבתו. 

כאשר היא מספרת לו את דברי הבן החוויר המלך מיד ואמר: "זוהי האמת, אתה אכן מאומץ! 

אך איך יתכן שאתה גילית זאת? את הסוד הכי שמור הזה יודעים רק המלכה ואני עצמי, מנין לך אותו??..." 

הנסיך המאומץ סיפר להם עלך החכם היהודי שיושב בבית הסוהר ועל מה שאמר לו להגיד והמלך ציווה מיד לשומרים להחיש אותו לארמון המלוכה. 

"כיצד גילית את הסוד הכי שמור בממלכה?" הקשה לו המלך 

"הגיון פשוט", אמר היהודי החכם 

"שלוש פעמים אני עזרתי לו, ובכל פעם הוא החזיר אותי לאחר מכן לבית הסוהר, בלי לגמול לי טובה ולשחרר אותי על עזרתי. 

מתוקן ומשופץ ככל שיהיה, כזו התנהגות לא יכולה להיות אצל 'בן מלך'!..." 

בפרשת השבוע מצווה ה' על אהרן להכות על היאור במכות דם וצפרדע, רק מכיוון שהיאור הציל את חיי משה, ועליו להכיר לו טובה על כך. 

והדברים טעונים ביאור: 

א. במה היאור הציל את משה? הלא היאור מצד עצמו ודאי היה מטביע מיד את משה בדרך הטבע ומה שבעצם הציל אותו מהטביעה הייתה התיבה, אז מדוע ההכרה בטוב משוייכת ליאור? 

ב. עוד צריך לחקור, מנין בכלל שזה 'חוב' בשביל היאור להפוך לדם? הלא בהסתכלות אמיתית היאור היה צריך לראות בזה זכות ומעלה גדולה שדווקא ממנו באה מפלתם של רשעים. 

ג. מילא אם אותה הכרת הטוב אכן הייתה באה ממשה עצמו (כמו שהקב"ה ציווה להילחם במדיין ומשה לא הוביל את המלחמה כהכרת הטוב ליתרו) אך פה- הקב"ה אמר לאהרן להכות ורק דרך זה למדנו הכרת הטוב שאמורה להיות למשה ולא מדובר בהבעת הערכה שבאה ישירות ממשה לפי רגש שהיה קיים בו? 

היסוד העולה מהדברים הוא שעניין "הכרת הטוב" תכליתו יותר ב"נותן" ובמכיר הטוב מאשר ב"מקבל". 

בדומה לעניין חסד וצדקה שהביא ה"אבני נזר" כי הסיבה שבי"ד אינם גובים מנכסים משועבדים וכן הביא המהר"ל כי האדם נותן צדקה "כדי לחנך עצמו להיות טוב" מסתבר שוב ש"התכלית העיקרית היא בחינוכו העצמי ובדרגה האישית שלו". 

וזהו שגם אמרו: "עולם חסד – יבנה". 

ע"י מעלת הנתינה- אוטומטית האדם נבנה באישיותו.  

הגמול שמגיע לאדם הוא לא גמול שמגיע על החסד, אלא תוצאה של החסד עצמו. 

"הגמול" הוא בעצם הדרגה שהתרוממה וה"חינוך" שהאדם עשה לעצמו. 

גם עניין ההכרה בטוב וההודאה היא עניין באדם בפני עצמו, בלי קשר לנשוא ההודאה. 

גם אם כלפי היאור אכן היה זו היתה זכות להיות 'מוכה' לצורך ניסי מכות 'דם' ו'צפרדע' עכ"פ למשה רבנו מצד עצמו ישנם הצורך והחובה להכיר לו טובה. 

ואמנם למרות שלא היאור עצמו הצילו מלמדנו הכתוב עד היכן מגיעה כוחה של הכרת טובה זו, משום שהעניין הוא כאמור בחינוך עצמי של המכיר טובה והמודה ולכן לא משנה בעצם כמה דרגת הטובה קרובה או מרוחקת, אלא רק שיש זיקה להכיר טובה וזוהי כבר אפשרות טובה דיה 'לאמן' את עצמנו במעלה זו ולהתחנך בה. 

לכן גם זה נאמר ישירות מהקב"ה, כי משה אולי לא היה מאריך "לנבא" בעצמו עד היכן גודל הצורך בהכרת הטוב גם כאשר הטוב הוא בצורה עקיפה כ"כ, ובכל זאת זה זכות להכיר טובה ליאור. לולא שחידש לנו זאת הקב"ה עצמו בפרשה זו לא היינו למדים יסוד זה. אדם שאין בו מידה של הכרת הטוב לזולת ולהקב"ה זה חסר בו, ב'אני' שלו. הוא לא 'בן מלך' אמיתי. "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות.." 

נשאלת השאלה: אם אין אנחנו מספיקים ולא שייך להודות אז מדוע לאחר מכן אנחנו כבר מזכירים בתפילה "על כן אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנתת באפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו"? 

אם כבר ברור שאין אפשרות להספיק ולהודות אז מדוע "על כן" יודו האיברים בכל זאת? 

אפ"ל ש'אין מספיקים', אך 'להתחיל' עכ"פ ישנה חובה! 

ועוד אפ"ל שבאמת אין אנו מספיקים, אבל האיברים כשלעצמם זועקים ומשתוקקים לברך ולקלס ולכן הם אלו שיודו ויברכו מצד עצמם בפרץ של הכרת הטוב ובשירה משלהם. וגם אפ"ל עפ"י מה שהתבאר עכשיו. אומנם עפ"י 'דין' אולי אין חובה להודות, כי אי אפשר. '

אין אנחנו יכולים להספיק להודות לה'...', אך בכל אופן הם יודו ויברכו בפועל, משום שגם כשיש פטור מצד ה"חפצא" זה עדיין לא פוטר את ה"גברא" מה'חינוך' שלו שמכתיב לו כן להודות ולהלל בכל זאת. 

והדברים מדויקים גם בלשון. "הכרת הטוב"- אין הכוונה ל"נתינת הטוב", אלא משמעותה "הכרה" בטוב. 

כבר משורש המילה רואים את עניינה שהוא קשור להכרה האישית של האדם ולבניינו האישי ולא רק לגורם שמחייב לתת לו את אותה ההכרה בטוב. 

במכת דם אנו לומדים כאמור על חשיבותה של 'הכרת הטוב' ליאור בגלל הטובה שעשה היאור למשה.

 אך יש ששאלו: א"כ איך מביא משה את כל ה'מכות' על פרעה? 

הלא סוף כל סוף הוא אחראי על בתיה שהצילה אותו בפועל מהיאור והוא גם גדל אישית בבית פרעה וניזון משולחנו? 

מדוע אין לו הכרת הטוב לפרעה? 

והמפרשים ענו על כך, שכיוון שגם פרעה לא היה מכיר טובה וכפר בקב"ה, מכיוון שכל מה שהוא הצליח ושגשג היה בעצם בזכות יוסף שפתר לו את החלום בעזרת הקב"ה ויעץ לו איך להתמודד עם המצב, ופרעה כפר בכל זה. 

אדם כזה שמעיד במעשיו וחינוכו ש"הכרת הטוב" לא קיימת אצלו ב'לקסיקון'- לא חייבים להחזיר לו טובה, כי הוא לא מעריך ומכיר במעלת הטובה, הוא לא 'בן מלך' אמיתי ובהתאם לכך גם ההנהגה איתו היא מידה כנגד מידה. 

מכלל לאו ניתן ללמוד על כלל הן. 

מי שיודע ומתרגל לראות טוב, להכיר בטובה של הקב"ה ושל זולתו, בוודאי הקב"ה מרעיף עליו מידה כנגד מידה טובות רבות ונוספות שיוכל להכיר ולהודות עליהן.    

שבת שלום