דבר תורה לפרשת ויצא

"וייקץ יעקב משנתו" (כח, טז)

שמעתי מיהודי חשוב: זכיתי להשתתף בקבלת הפנים לכבודו של כ"ק הרה"ק רבי אהרן מבעלז זי"ע, שעלה לארץ ישראל אחר שנות התלאות שעברו עליו. הרבי עבר את השואה האיומה, בה איבד את כל משפחתו ואת רבבות חסידיו, כולם עלו על המוקד על קידוש ה'. בני ירושלים יצאו בהמוניהם לקבל את פניו בחרדת קודש, המעמד היה מעורר ומרגש, אלפים הצטופפו סביב המכונית בה ישב הרבי, הדוחק היה עצום, וגם אני נדחקתי בין ההמון הרוגש.

בתוך הדחיפות נזדמן לי להתקרב למכוניתו של הרבי בדיוק כשהדלת נפתחה, ומתוכה יצאו האחים הקדושים הרבי מבעלז ואתו אחיו הרב מבילגוריא זכר צדיקים לברכה. באותו רגע זכיתי לשמוע את הרבי פונה אל אחיו ושואלו: "האם אין רחובות שיש בהם פחות דחיפות של אנשים?"... הרבי ברוב ענוותנותו, לא האמין שכל הציבור הנמצא וכל הדחיפות הם לכבודו.

באותו מעמד, קרה דבר נפלא שהותיר רושם אדיר ועבר מפה לאוזן; בין הבאים לקבל את פני הרבי היה הרה"ח רבי מרדכי הערש שמרלר זצ"ל. כשניגש הרב שמרלר ללחוץ את ידו של הרבי, נדהם לשמוע מפי קדשו את השאלה: "האם שמכם ר' מרדכי הערש?" לאחר התשובה החיובית, אמר הרבי: "טוב שבאתם! מזה שנים רבות רובץ עלי חוב מצפוני לבקש מכם סליחה". רבי מרדכי הערש עמד רועד כולו, ולא הבין למה הרבי מתכוון. הרבי הקדוש מבעלז לא השאיר לו הרבה זמן לחשוב. ומיד הזכיר לו: "בזמן שהגעתם לחצר הקודש בעלז, אל אבי הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלז זי"ע, נפלה בחלקי הזכות לארח אתכם. ומכיון שדרכי היה ללמוד בלילות בקול רם בוודאי הפרעתי לכם בשינה, ולא היתה לי באותו זמן האפשרות להיפרד מכם ולבקש את סליחתכם, ועכשיו שיש לי את ההזדמנות מבקש אני מכם סליחה!" הרבי לא נרגע, עד – ששמע מפיו של רבי מרדכי הערש אומר בפה מלא: "רבי, אני מוחל לכם!" הסיפור הנפלא ריגש את כולנו. לחשוב על סיפור שקרה בהפרש של כמעט עשרים שנה כאשר בין לבין חרב העולם, מסכת ייסורים ותלאות קשות עברו על הרבי, אותות הייסורים ניכרו בפניו המצומקות, ולמרות הכל על מה חשב הרבי במעמד האדיר? לבקש סליחה מיהודי, שאולי הפריע את שנתו לפני עשרים שנה!