. . .

מבט לפרשת ויצא


תקופת האבן

סיפור מפורסם מתאר הרצאה בנושא ניהול הזמן שהרצה פרופסור לסטודנטים שלו.

לכיתת הלימוד נכנס אותו הפרופסור עם צנצנת גדולה ומיד הוא שאל את תלמידיו: "האם הצנצנת מלאה?"

כאשר השיבו כל הסטודנטים בוודאות שהיא ריקה, מילא אותה הפרופסור באבנים גדולות שהכין מראש.

לאחר מכן הוא שאל בשנית: "האם כעת הצנצנת מלאה?" והם ענו בחיוב.

הוא הוציא שקית קטנה ומלאה באבני חצץ קטנות ופיזר אותן בצנצנת, בין האבנים הגדולות.

הפעם כאשר הוא שאל שוב: "האם הצנצנת מלאה" כבר היססו חלק מהתלמידים להשיב בחיוב ואמנם הוא הוציא שקית חול ומילא את הצנצנת בחול עד למילואה, ואז במים.

"מה המסר?" שאל הפרופסור לסיכום, וקיבל מיד תשובה אחידה מכולם: "שתמיד אפשר למצוא זמן לעוד משהו נוסף..."

"לא לכך התכוונתי", השיב הפרופסור

"אם תנסו כעת למלא את הצנצנת בצורה הפוכה באותו התוכן שתרוקנו, אך בסדר שונה: קודם המים והחול, לאחר מכן אבני החצץ ולבסוף האבנים הגדולות- תראו שלא תצליחו...

המסר הנכון הוא - תלמדו מה הם ה'אבנים הגדולות' בחייכם, כדי שתוכלו לשים אותם שם ראשונות, ורק אז למלא את חייכם בכל השאר..."

בפרשה מוזכרים לא פחות משלוש פעמים 'אבנים', לגבי ג' עניינים שנראים על פניו שונים לחלוטין ובלי קשר.

בפעם הראשונה לגבי האבנים שישן עליהם יעקב שנעשו לבסוף גלעד, בפעם השניה לגבי האבן שגלל יעקב מהבאר, ובפעם השלישית כאשר לבן ויעקב ישבו לאכול על הגל כשהגיעו ביניהם להסכמה.

יש שחיברו את האבנים הללו למצבה אחת גדולה ומלמדת וראו בכך רמז מנחה ועבה לג' אבני יסוד וכללי אצבע כהכנה לאדם היוצא לדרך, שצריך להכין ולתכנן לעצמו: אכילה, שתייה ומקום לינה.

הקב"ה זימן ליעקב אבנים לציין את אבני היסוד ל'יוצא לדרך המתחיל', ורק אחרי שג' אלו התקיימו (בסה"פ לגבי האכילה) נאמר שהיה "שלום". רק כך יש שלמות.

גם לפני שאנו יוצאים לדרך החיים עלינו להכין ולתכנן מהם ה"אבנים הגדולות והחשובות" שלנו לחיים. מה זה 'אוכל נפש' עבורנו ומה זה כל "השאר".

אם נמשיך ונצעד בין סיפורי הפרשה בשביל האבנים המסומן לנו, אנו נגלה גם "הגיון דומם" של אבנים שאפשר ללמוד ממנו הרבה.

"ויקח מאבני המקום" פירש רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות".


מהי הסיבה שיעקב חשש מפני חיות רעות? וביותר קשה עפ"י מה שמביא ה"חובת הלבבות" (שער אהבת ה', פ"ו) "מעשה בחסיד אחד שהיה ירא ה', שמצאוהו ישן באחד המדבריות, ואמר לו אדם אחד האם אינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה? אמר לו, בוש אני מאלוקים שיראני ירא מזולתו"

יש להבין מפני מה ירא והתגונן יעקב אבינו מפני החיות? הגמ' בברכות (ל"ג.) מביאה סיפור עם רבי חנינא שנתן עקבו עפ"י החור שהיה שם ערוד ונשכו ומת אותו ערוד, ונטלו לביהמ"ד ואמר להם ראו כי אין ערוד ממית אלא החטא ממית, משמע מהגמרא שאדם ללא חטא, לא צריך לחשוש מבעלי החיים, א"כ יש להבין איך אדם שלם כיעקב אבינו חשש מהחיות ומאיזה חטא חשש יעקב?

ה"כתב סופר ביאר, שהפחד מחיות בדווקא היה ממה שאמרו חז"ל  (אבות פ"ה מי"ב) "בעוון שבועת שווא חיה רעה באה", והלא עשיו כבר עבר על שבועתו (שהשביעו על המכירה) ובגמ' (שבועות לט.) מבואר שלעבור על השבועה זה בשותף עם המשביע שג"כ עובר על השבועה כשהנשבע מפר אותה וא"כ יעקב חשש מכך שגם הוא שרוי ג"כ באותה עבירה של הפרת שבועת עשיו ולכן חשש כנראה דווקא מחיות רעות.

ומה עזרו לו אותן האבנים מהחיות?

ה"סבא מקלם" ביאר שזו השתדלות מעט כפי מצבו, ויעקב ידע כי לא ההשתדלות עושה אלא רצון ה', וכל השתדלות שיעשה הרבה לא תועיל לולא רצון ה', ממילא אין לו עניין בהרבה השתדלות אלא רק כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות במעט.

נשאלת השאלה, הלא "חיה" (חי) יותר קרובה לדרגת אדם מאשר אבנים "דוממות" (דומם) וא"כ איך שייך שאפילו האבנים העריכו את יעקב לפי רום דרגתו ורבו על מי ישים הצדיק ראשו, אך דווקא החיות, בדרגה גבוה יותר, רצו להמיתו?

בספר "בנין אב" ענה שזה משל לעולמנו אנו, שבה הסביבה הרחוקה לא יודעת במעלת החרד האמיתי ולעיתים רבות גם עוינת לו בפומבי.

הגר"א וסרמן בהספד על הח"ח המחיש רעיון זה כששאל מה משותף בין אדם פשוט לאדם "גדול"? ותירץ שהמשותף הוא כי שניהם נראים מרחוק "אדם"...

ומה ההבדל בין אדם פשוט לאדם "גדול"? ההבדל הוא מה שקורה כשאתה מתקרב אליו.

ב'אדם פשוט', כאשר אתה מתקרב אתה מכיר יותר את חסרונותיו ופשטותו, את אפסיותו החומרית.

אך ב"גדול" ככל שמתקרבים אליו מגלים רק עוד טפח מאישיותו העצומה והבלתי נתפסת.

ממילא שייך שהאבנים שהיו פחותים בדרגה אך קרובים יותר פיזית גילו והעריכו יותר את יעקב הצדיק מאשר החיות הרחוקות.

אותן אבנים רבו כאמור מריבה דוממת שנפתרה בלהפוך אותן ליחידה אחת.

מה עוזר שכל האבנים נהיו אחת? הרי עדיין הראש נמצא רק על אחת ולא על השנייה ויש מקום למריבה בין חלקי האבן השונים עדיין?

תירץ ה"אמרי אמת" מגור, שכשישנה "אחדות"- אין קנאה ואין שנאה.

כשכולם מאוחדים כאחד אז הכול נקרא שם של 'אבן אחת' והראש נמצא על "הכול" יחד, גם כשהצדיק נח על ה"שני"- זה עדיין נקרא שהוא "עלי".

מאידך יש ששאלו, אם הקב"ה כבר עושה נס שכזה, למה לא נהפכו האבנים לכרית או למשהו יותר נח מסתם אבנים? ותירצו במליצה שעכ"פ מרומז כאן שלא משנה מה טיבה של המחלוקת אבל צריך לדעת שמ'מחלוקת' לא יוצא דבר טוב.

מסופר על ר' אייזל חריף זצ"ל שהגיעו לפניו שני בעלי דין להתדיין בסכסוך מסוים שהיה ביניהם.


הדין תורה שנערך ביניהם נמשך ימים רבים ושניהם היו תקיפים ועקשנים מידי מכדי להגיע לעמק השווה לצורך פשרה כלשהי.

לפתע נפנה אליהם ר' אייזיל בתוכחה ואמר: על "ויקח מאבני המקום" אומר רש"י שהאבנים רבו זו עם זו וכל אחת מהן דרשה כי עליה יניח הצדיק את ראשו, ולפיכך עשה הקב"ה נס שכולן יהפכו לאבן אחת.

מדוע לא מצא הצדיק מוצא אחר? היה לו אולי להשביע את רצון כולנה ולישון מעט על כל אחת מהן, או להניח את ראשו על זו, ידיו על אחרת וכן הלאה?

אלא מסתבר, ענה ר' אייזל בחריפותו, שקשה מאוד להתדיין עם 'אבנים'. בין מי שקשה כ'אבן' לא תיתכן שום פשרה...

במדרש רבה מובא מחלוקת בין ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן על ביאור הפסוק "ויקח מאבני המקום".

ר' יהודה אומר שיעקב נטל י"ב אבנים, ר' נחמיה אומר ג' אבנים נטל ורבנן אמרו שמיעוט אבנים היינו שניים.

בדעת רבי נחמיה שנטל ג' אבנים, ביאר הגר"י אברמסקי זצ"ל שאין הכוונה לאבנים כפשוטו, אלא זה בא לרמז על שלושת האבות שהם אבני היסוד עליהם הושתת העולם כולו.

אברהם היה בחינת עמוד החסד, יצחק היה עמוד העבודה, ויעקב היה לעמוד התורה. כאשר יעקב אבינו הגיע למקום המקדש שהוא יסוד הכל הוא מצא שם את ג' היסודות הנ"ל.

בהתאם לכך מתבאר גם סיפור חז"ל על המריבה שהתרחשה בין האבנים הללו, שהכוונה העמוקה היא שג' היסודות הללו כביכול החלו להתווכח ביניהן איזו מהן היא ב"ראש", איזו היא הגדולה והחשובה בהן שבה דווקא צריך להתמקד הצדיק בעבודתו.

מה עשה הקב"ה? "מיד עשאן הקב"ה אבן אחת"- צרפן יחד.

לומר לך שמי שרוצה להיות מושלם חייב להשלים עצמו בכל שלושת יסודות אלו שאחת הן, ובלעדיהן לא יוכל להיות מושלם בעבודתו.

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים".

התורה מתארת שאת אותו האבן האחת לקח יעקב בבוקר ושם כמצבה עומדת לתזכורת מה הוא בית אלוקים. זהו "ויקח יעקב מאבני המקום". זה מה שגם עלינו לקחת ולשים לנו כמצבה כדמות לבית אלוקים מתוקן.

ללמדנו, כי הרוצה להקים בית להקב"ה שישרה בתוכו שכינתו צריך לזכור להיות משתלם בכל ג' היסודות הללו שהיו טמונים בה באותה האבן- תורה, עבודה וגמ"ח.


*שבת שלום

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.